הר געש של זכרונות

סבא שלי, אברהם פצ׳ורניק ז"ל, היה פרופסור לכימיה בעל שם עולמי. גדלתי בין המצאותיו הגדולות (שאותן לא ממש הבנתי) ובעיקר הקטנות (איך מכינים עוף בטעם כבד במיקרוגל?). אהבתי לטייל איתו במכון ויצמן, להיכנס למעבדה העמוסה מבחנות רוחשות נוזלים צבעוניים שמדיפים ריחות חריפים.

במעבדה ובכנסים המדעיים סבא היה מדען גדול באמת, אבל פנים אל פנים הוא היה פשוט ילד. ילד גדול (מאוד. עם כרס ענקית. שגונב עוד עוגיה בזריזות חתולית מאחורי הגב של סבתא וצוחק). ילד שובבי וסקרן עד אין קץ, שנהנה לשפוך חומרים לתוך חומרים פשוט כדי לראות ״מה יקרה״. לא שונה מכל ילד שמערבב חול ומים בגינה.

כשעומר, בן שש, התחיל להתעניין בניסויים ושיקויים ולשאול שאלות כמו ״מה יקרה אם ארטיב נייר טואלט ואכניס אותו למקפיא לכמה שעות ואז אוציא אותו ואשפוך עליו מים חמים?״, מיד חשבתי על סבא, שנפטר לפני שנה ולא ממש הספיק לשמוע על העניין של הנין הראשון שלו במדע ובניסויים. אם היה שומע – אני בטוחה שלא היה בעולם סבא גאה ממנו. חבל לי שהשניים האלה לא נפגשו דווקא בתקופה הזו בחייו של עומר. וחבל לי שהוא לא יכול לטייל עם סבא-רבא שלו במעבדה אמיתית.

לפני כמה חודשים עומר קיבל במתנה את הספר המקסים של אורי וייל, ״ד"ר מולקולה – ניסויים מדעיים שאפשר לעשות בבית״. נתנו לו את הספר אחר צהרים אחד, וכדרכם של ילדים הוא רצה להשתמש בספר ולעשות ניסוי ״עכשיו!״.

חיפשנו משהו קל, עם חומרים פשוטים ואפקט גדול.

ניסוי הקולה והמנטוס הוגדר בספר כניסוי הכי מפורסם בעולם.

ירדנו למכולת לקנות דיאט קולה ומנטוס מנטה (כנראה למנטוס לא נאה ליפול לקולה זירו).
הכנו משפך ו״ניצרה״ מנייר על פי ההסברים המצולמים והפשוטים.

וירדנו לגן המשחקים הקרוב, לערוך את הניסוי.

הכל עבד – פגז. המנטוס צלל פנימה והטיס את הקולה לגובה די מרשים (לא כמו בצילומי הספר, אבל בכל זאת).
הר געש קטן שנגמר תוך כמה שניות, שאותן ראיתי דרך עדשת המצלמה, לוחצת בטירוף על הכפתור כדי לא לפספס את הרגע הגדול.

הייתי ממליצה למי שרוצה לנסות את זה בבית – להכין מראש שניים או שלושה סטים של בקבוקים, חפיסות מנטוס ומשפכי נייר. אחרי הפעם הראשונה, שעוברת מהר מדי, כיף לחזור על הניסוי עוד פעם או פעמיים.

כשהניסוי הסתיים והילדים עברו לרכיבה על אופניים ובימבות ברחבי הגינה, אני התיישבתי על ספסל וניהלתי בלב שיחה קטנה עם סבא שלי.