כשהייתי בכיתה ה’ אני וחברה החלטנו להכין קופסה מיוחדת ולמלא אותה בכל המחשבות והסודות שלנו. מי החברות הכי טובות שלנו, מה אנחנו חושבות על כל ילד בכיתה, במי אנחנו מאוהבות בסתר ולאיזו להקה אנחנו שומרות אמונים לנצח נצחים (ברור שמנגו!).

הוספנו אוצרות שונים וזעירים שהיו משמעותיים עבורנו וסימלו כל מיני דברים חשובים שנשכחו מזמן. את הקופסה הסודית הזאת קישטנו וצבענו והחלטנו להחביא באדמה מתחת לבית של ההורים שלי ולפתוח אותה יחד בסוף כיתה ו’. עטפנו אותה בהמון שקיות. הדבקנו בסלוטייפ שלא תיפתח ושלא יחדור פנימה גשם וחפרנו יחד בור שבו טמנו את האוצר שלנו.

בלי לדעת בכלל הכנו לעצמנו קפסולת זמן. מֵכל פרטי שאוצר את נקודת הזמן הנוכחית ומנציח בדרכים שונות את המהות של החברות והחיים של נעמה וליטל בשנת 1989. עד היום הקופסה שמורה אצלי, וכמוה קופסה נוספת שהכנו יחד בכיתה ח’.

באסופת חפצים וניירות הסגורים בתוך קופסה ונשמרים להם במשך זמן רב יש איזה כוח לעורר בבת אחת געגוע נוסטלגי למי שהיית פעם. פתיחה של קופסה כזו, בעיקר ממרחק של שנים, היא כמו נסיעה במכונת זמן שבסופה את פוגשת מחדש את מי שהיית. הפגישה הזו חושפת בחיבה את הדברים המצחיקים שחשבת, את מה שהיה חשוב לך במיוחד, את ההעדפות התרבותיות עליהן הגנת בחירוף נפש (דגראסי! כמו שכתוב בתמונה למעלה בכתב סתרים הפוך).

ההתבוננות שלי אחורה הראתה לי לאילו דברים ייחסנו חשיבות עליונה. בתוך המעטפה הסגולה עליה כתבנו באותיות זהב “בקשה לאלוהים” מצאתי נייר “עתיק”, שרוף בקצותיו, ובו תחינה שתהיה מחר שביתה בבית הספר. אכן, לא היססנו להטריד את היושב במרומים בעניינים מהותיים.

******************
כדי לעורר גם אצלכם ואצל ילדיכם תחושה כזו, של מכונת זמן הנוסעת לעבר, או פשוט כדי ליצור מזכרת כיפית לכבוד השנה שהתחילה ממש לא מזמן אני מציעה לכם להכין יחד קפסולת זמן משפחתית. חופש סוכות הוא זמן מעולה לפעילות הזאת. 

מהי בדיוק קפסולת זמן משפחתית?

מֵכל סגור שאליו מכניסים מילים וחפצים שמייצגים את המשפחה שלנו כמו שהיא ממש עכשיו. את המכל סוגרים וחותמים ולא פותחים אותו עד התאריך שעליו מחליטים מראש.

כמה זמן כדאי לכם לחכות? תלוי בכם. אם תרצו להיות מופתעים – כדאי לחכות הרבה זמן (לפחות שנתיים) כי עד אז בני המשפחה יעברו הרבה שינויים ויהיה יותר מעניין, במיוחד לילדים, לבדוק מה הם אהבו ומה העסיק אותם “כשהיו קטנים”. 

מצד שני, אני מכירה משפחות (שגרות ברחוב פינטרסט…) שהפכו את יצירת קפסולת הזמן למסורת משפחתית ומכינות אחת חדשה בכל תחילת שנה. תבחרו מה שהכי מתאים למשפחה שלכם.
הזמנתי את האחיות עדן ונגה, השכנות המקסימות שלנו להכין קפסולת זמן משפחתית, מוזמנים להצטרף!

מה צריך?

> צנצנת גדולה (או קופסה עם מכסה)
> תמונה משפחתית עכשווית (רצוי להדפיס בחנות צילום, זה נשמר יותר זמן מהדפסת מדפסת)
> שאלון אישי (להדפסה מכאן)
> תווית עגולה לחתימת הצנצנת ולכתיבת שם המשפחה (להדפסה מכאן)
> לא חובה: תוויות נייר לקשירה לחפצים השונים (להכין מבריסטול או לקנות בחנויות יצירה)
> סרט או חוט לקשירת השאלון המגולגל
> עפרונות צבעוניים וכלי כתיבה

מה אפשר להכניס לקפסולת הזמן?

> תמונה משפחתית ותמונה של חיות המחמד.
> שאלון אישי מלא של כל אחד מבני המשפחה.
> מזכרת מהקיץ האחרון, מטיול משמעותי או חפץ שמייצג את בני המשפחה שאפשר לחבר אליו תווית נייר.
> שרטוט קו מִתאר של כפות הידיים והרגליים של הילדים ורישום של הגובה שלהם.
> ציור שצייר כל אחד מהילדים (אל תגידו להם מה לצייר. אפשר גם לבחור ציור קיים מהתקופה האחרונה).
> אם תרצו לפתוח את הקפסולה בעוד כמה שנים אפשר להכניס עיתון יומי, רשימת מחירים של מוצרי בסיס (כדי לבדוק עד כמה השתנו המחירים) וגם לכתוב מכתב ל”אני העתידי” שלכם.

מה עושים?

1. מדפיסים את השאלון והתווית מכאן. כל בן משפחה ממלא את השאלון על עצמו. ההורים עוזרים לילדים שלא כותבים עדיין. מותר לשתף בתשובות ומותר לשמור בסוד. מגלגלים את הנייר לרוחב, קושרים בסרט וכותבים את השם מבחוץ. 

2. קושרים לכל חפץ תווית נייר וכותבים בקיצור למה בחרתם אותו או מאיזה אירוע הוא נשמר.

3. מחליטים יחד מתי תרצו לפתוח מחדש את קפסולת הזמן. נותנים לילדים לכתוב את שם המשפחה ואת תאריך הפתיחה על התווית.

4. מכניסים את כל החפצים לתוך הצנצנת ומדביקים את התווית מבחוץ.

5. מניחים את הצנצנת על מדף בארון ושמים תזכורת ביומן בפלאפון לפתוח בתאריך שבחרתם. 

6. אפשר להפוך את הפתיחה המחודשת של קפסולת הזמן לאירוע קטן, חגיגי ומרגש.

ועוד רעיון

מחנכים או מדריכים בתנועות נוער יכולים לעשות פעילות דומה לכל הכיתה או הקבוצה ולפתוח יחד בסוף שנת הלימודים או בתחילת השנה הבאה.

כשאני חושבת על קפסולות זמן אני תמיד נזכרת בקטע המקסים בסרט ״אמלי״ שבו הגיבורה מוצאת קופסת פח עם אוצרות שהחביא ילד בקיר הדירה שלה לפני 40 שנה ומחליטה למצוא אותו. 

הכנתן פעם קפסולת זמן? יש לכן רעיונות נוספים מה להכניס לקפסולת זמן משפחתית?
אשמח לקרוא בתגובות!

*ההדרכה הופיעה לראשונה בעיתון ״לאישה״

החופש גדול כאן, הרגשתן? 🙂
אני בטוחה שהילדים שלכן, בדיוק כמו שלי, צמאי הרפתקאות ובילויים, רוויי מסכים, ויש להם הרבה זמן פנוי.
אחד הדברים שהילדים כתבו ברשימת “הדברים שחייבים להספיק החופש” זה להקים דוכן רחוב. זאת אחת הפעילויות החביבות עליהם, וביישוב שלנו יש גם אירוע חודשי מקסים בשם “שיק-שוּק” שבו כל מי שרוצה, מפעוטות ועד מבוגרים, פורש מחצלת ומוכר כל מה שמתחשק לו.

הביזנס של החופש הגדול

יש הרבה דרכים לגרום לילדים להבין מהו תקציב, למה חשוב לעמוד בו ולמה אי אפשר להגיד כן לכל בילוי שהם רוצים. אנחנו עשינו שיחה משפחתית כחודש לפני החופש והסברנו איך בחירה של בילוי אחד משפיעה על התקציב הכללי ויורדת מבילוי פוטנציאלי אחר בחופש.
הקמת דוכן רחוב של ילדים היא פעילות שעוזרת להם להבין טוב יותר מה המשמעות של עבודה וכסף, ותופסת עוד כמה ציפורים במכה: היא ממש כיפית וילדים מתים עליה, היא דרך מתוקה לתרגל חשבון, ללמוד על שיווק ומכירות וגם דרך אמיתית להרוויח כמה שקלים.
ילדים בגילאי בית ספר יסודי יכולים לארגן את הרוב בעצמם, עם הכוונה ועזרה קלה מכם.

אחרי שלמדתי הרבה מדוכני רחוב שערכו הילדים שלי, חלקם זכו להצלחה מסחררת וחלקם היו מאוד כיפיים אבל זכו להצלחה כלכלית קטנה יחסית – ריכזתי לכן את הטיפים הכי חשובים לדוכן מוצלח.

1. מה כדאי למכור?

המוצרים הכי נמכרים בדוכני רחוב הם אכילים. לימונדה קרה ומיץ פטל הם להיט בטוח וקל להכנה. כדורי שוקולד גם תמיד אהובים ובדוכן האחרון הכנו קונוסים מנייר עיתון עם פופקורן. כדי ליצור מעמד לקונוסים פשוט לקחנו קופסת קרטון, צבענו אותה בגואש וחוררנו חורים עגולים עם סכין חיתוך. כל קונוס נכנס לחור. אפשר למכור גם צעצועים ישנים שלא צריך יותר וגם סליים שהילדים הכינו מאוד הצליח.

2. לוקיישן לוקיישן לוקיישן

בחירת המיקום משפיעה מאוד על הצלחת הדוכן. מצד אחד, כדאי שהדוכן יהיה קרוב לבית של אחד הילדים. קירבה לבית מאפשרת הקמה קלה יותר, השגחה על ילדים צעירים אם יש כאלה בחבורה, מים זורמים ואפשרות להכניס ולהוציא ציוד שצריך פתאום.
מצד שני, חשוב לבחור מקום שבו עוברים כמה שיותר אנשים כדי להגדיל את כמות הקונים הפוטנציאליים.
הדוכן הכי מוצלח שהילדים שלי וחבריהם ערכו נפתח ליד בית של אחת החברות של בני, שבמקרה נמצא קרוב לחומוסייה פופולרית ביישוב. בחירת היום – יום שישי בצהרים – הוכיחה את עצמה ועשרות חיילים וחיילות שעצרו לאכול חומוס קינחו בלימונדה קרה ועוגיה וגרמו לילדים להרגיש עשירים ומאושרים!

3. עצבו דוכן כיפי, שמח ומושך

מפה צבעונית, דגלוני בד, שרשראות נייר ושלט גדול עם אותיות בולטות ועליזות – כל אלה ישדרו לעוברים והשבים – כאן קורה משהו! כאן שמח! כאן כדאי לקנות. הילדים יכולים להכין שלטים ודגלונים בעצמם, אבל אפשר להראות להם שאותיות גדולות וצבעים חזקים ייראו למרחוק וימשכו יותר קהל.

4. הפצת הבשורה ושיווק למתחילים

דוכן רחוב של ילדים נועד למשוך עוברי אורח, אבל זה לא אומר שצריך להגביל את קהל הקונים רק לקהל אקראי. שלחו הודעה בקבוצות הווטסאפ של השכונה או בקבוצת הפייסבוק המקומית, ספרו לשכנים על היוזמה של הילדים והזמינו אותם לבוא לקנות עם הילדים מיץ ועוגיה במחיר קטן.

5. יש לי כסף יש לי

עזרו לילדים להחליט מראש על מחיר של כל פריט, ולכתוב אותם באופן ברור ליד כל מוצר. אפשר להכין מחירון או להדביק מדבקות על כל מוצר. והכי חשוב – הכינו מראש הרבה עודף במטבעות!

6. שומרים על הסביבה

בדוכן האחרון החלטנו להיות אקולוגיים. כדי שהדוכן לא ייצר זבל מיותר, השתמשנו בכוסות רב פעמיות מזכוכית ופלסטיק. מאחורי הדוכן הנחנו גיגית עם מי סבון ואליה הוכנסו הכוסות המשומשות. מדי כמה דקות אחד הילדים שטף אותן בצינור בחצר או בכיור בבית. נכון, זה יותר מאמץ, אבל מרגיל את הילדים (ואותנו) שלא חייבים להשתמש בכלים חד פעמיים מזהמים. וויתרנו גם על קשי שתייה, הלימונדה טעימה גם בלעדיהם!
אל תשכחו להניח ליד הדוכן גם פח אשפה לעטיפות ושאריות ולהשאיר אחריכם רחוב נקי.

7. מחלקים רווחים

בסוף הפעילות, כשהילדים סופרים ומחלקים בהתרגשות את הרווח שלהם שווה לשבת ולחשוב איתם על מה היו רוצים להוציא את מה שהרוויחו. האם הם רוצים לחסוך את הכסף או לקנות בו משהו? ומה אפשרי לקנות בסכום שהרוויחו? זו דרך טובה לחזור לשיחה על התקציב שלכם לחופש הגדול ולהבנה טובה יותר של ערך העבודה שהם השקיעו.

יש לכן עוד טיפים חשובים להקמת דוכן רחוב? מוזמנות להוסיף בתגובות!

בבלוג של אביבית ירקוני כהן המוכשרת תמצאו הדרכה להכנת קופות חיסכון מיוחדות לחופש הגדול.
אביבית כותבת על התנהלות כלכלית עם ילדים בחופש, ואהבתי במיוחד שהיא הכניסה את רעיון הנתינה והתרומה לתוך התקציב של הילדים. 

וגם: עלמה ותמר הקימו דוכן רחוב בקנדה! תראו איזה מתוקים הקנדים האלה בבלוג של גלית לוינסקי.

*התוכן הופיע לראשונה במגזין לאשה.

ביום שישי אחד, לפני כמה שבועות, בדיוק בין שני ימי הזיכרון, הגעתי יחד עם עוד מאות אנשים לדשא שליד רחבת מרכז ההנצחה בטבעון. מולנו ניצבה אנדרטת הברזל הענקית לחללי צה”ל שרואה כל מי שחולף בכביש הראשי, שמכירה כל ילדת גן מן היישוב שהניחה פרח למרגלות המבנה העצום. מצידנו השני התנשא מבנה של כיפה גאודזית ענקית וצבעונית, מוארת ושמחה, בנויה משולשים משולשים, כולם רקומים בציורים עשויים חוטים בשלל צבעים. משולש אחד עם ציור ענקי של עין, אחר עם דיוקן מתוק של אישה ג’ינג’ית מתולתלת, עוד אחד עם מנדלה יפהפיה, והנה כיתוב באות ילדית: “עמית החמודה”, לבבות, פרחים, מגן דוד ושמש.
נפגשנו במקום הזה כדי לשיר יחד בארבעה קולות את השיר “רקמה אנושית אחת”.

הסתכלתי בכיפה הרקומה והצבעונית, באנדרטה אדירת המימדים, ושרתי עם כולם: “ואם אחד מאיתנו, הולך מעמנו, משהו מת בנו, משהו נשאר איתו” והלב נשנק והתמלא בתחושה פנימית עמוקה של להיות חלק ממשהו גדול ממני, מאיזו שרשרת אנושית שבה תקווה ועצב מעורבבים זה בזה מבלי יכולת לפרום ביניהם ולדעת איפה מתחיל חוט של אחד ונגמר החוט של השני.

הסתכלתי למעלה, בעוד השיר מתנגן באוזני ומיתרי הקול רועדים, על החוטים הצבעוניים המציירים כמו באוויר, על השמיים הכחולים המציצים ברווחים, והציורים נראו לי כמו הירוגליפים, כמו ציורי מערות, כמו מסר מהאנשים הראשונים שהשאירו סימנים על קירות המקום הקדוש להם. את מה שהם הרגישו גם אני מרגישה. מאות אלפי שנים של אנושות – והרגשות הם אותם רגשות.
למה נפגשנו דווקא כאן? למה בחרנו לשיר דווקא את השיר הזה? ואיך צמחה לה דווקא במקום הזה כיפה שמחה ועשירה וצבעונית כל כך?

למבנה היפהפה הזה קוראים בשם מלהיב-הדמיון “הקליידוסקופ” וכשנכנסים לתוכו ומביטים למעלה קל לדמיין שאת בתוך קליידוסקופ ענקי, מלא השתקפויות. בלילה המבנה משנה את פניו וזורח בזכות יותר מקילומטר של שרשרות אור צבעוניות המחוברות אליו.

הקליידוסקופ הוא יוזמה יצירתית מרגשת, שנוצרה עם הקהל ועבורו, וממלאה את הלב בשמחה הכי פשוטה בעולם.

שמחה של לראות משהו יפה מול העיניים. שמחת הידיעה שכשכל אחד עושה חלק קטן – השלם כל כך הרבה יותר גדול מסך חלקיו. שמחה על כך שיש מקומות שבהם מפעמת רוח אמיתית של יוזמה והשקעה, מאמץ והתנדבות והשתתפות ורצון להיטיב ולמצוא את המשותף.

את הקליידוסקופ יזמו אחותי טליה, מעצבת תיאטרון בעברה, מורה משובחת ליוגה אווירית, בלוגרית וכותבת מוכשרת, ובן זוגה, גיסי המקסים אוּרי, נגר, נגן ואיש חינוך.

אבל את המיזם הענקי והשאפתני הזה אי אפשר היה להקים לבד, וסביב האירוע נאסף צוות משובח של כ-200 (!) אנשי עשייה, כולם בהתנדבות ובהשקעה של שעות רבות, מתוך אהבה ושמחה, שבאו לעבוד ולהגשים חזון יפהפה. זכיתי לקחת חלק (קטן) בפרויקט הזה, והרגשתי שאני גדלה מבפנים, שמחה לעומק, נרגשת לכל הכיוונים.

האירוע היה חלק מפסטיבל שייח’ אבריק שמתקיים כבר שנה שלישית בקרית טבעון (הישוב בו גדלתי).

הפסטיבל הזה, שעוסק בתרבות אזרחית, כלל השנה מעל ל-700 אירועים שונים, קטנים וגדולים, כמעט כולם בהתנדבות או בתשלום סמלי, והקליידוסקופ היה אחד מהם.
בשנה הראשונה של הפסטיבל זכיתי להיות חלק מ”עיר קרטון” שקמה באותו מקום ממש שבו נבנה הקליידוסקופ ואפשר לקרוא את הפוסט המשמח עליה ממש כאן.

ראיינתי את טליה כדי לשאול את כל השאלות שעלו לי בזמן הפרויקט הסופר-מגניב הזה.
רציתי להבין ממנה איך נולד רעיון כזה, ואיך הופכים אותו למציאות המורכבת מברזל וחוטים.
מהתהליך המרתק אפשר לקחת בעיני המון תובנות על איך מגייסים אנשים להקים חזון כזה, איך מלהיבים קהילה שלמה להגיע ולהשתתף, מה היו הקשיים בדרך (והיו) ואיך יוצרים נקודות שיא בתוך אירוע של כמה ימים.

יש בסוף טוויסט מרגש בעלילה וקליפ יפהפה, ממליצה לקרוא עד הסוף!

מה זה בדיוק הקליידוסקופ?

ספרי למי שלא שמע ולא היה – מה זה בדיוק הקליידוסקופ

הקליידוסקופ הוא אירוע יצירתי קהילתי שהלך והצטבר במשך ארבעה ימי הפסטיבל.

זוכרת כשהיינו ילדות את הקסם של לסובב קליידוסקופ מול השמש? כילדה חשבתי לעצמי הרבה פעמים – מה אם היה אפשר ממש להיכנס לתוך הסחרחרה הצבעונית הזו? את הקסם הזה ניסינו ליצור ובענק.
האירוע התחיל מהקמת מבנה ברזל ענק בצורת כיפה גאודזית – דוֹם.
במרכז המבנה מסתובבת קרוסלה שעליה יכולים לשכב בנוחות עשרה מבוגרים.
כל משתתף באירוע קיבל חתיכת רשת מוצמדת למסגרת עץ משולשת – וגליל של חוטי טריקו צבעוניים.
ומהחומרים האלה הכין פיסה משולשת רקומה בחוט. כל אחד רקם מה שבחר ורצה.
הרשתות, ארוגות בכל צבעי הקשת, הוצמדו בהדרגה לדום בעזרת צוות טפסנים, כל משולש למקומו במארג, כך שהמבנה הפך בהדרגה במשך הימים מכיפה חלולה למרחב צבעוני מהפנט.
למוטות הכיפה הוצמדו חוטי אור צבעוניים ובלילה נוצר מראה מרהיב בצורניות שלו.

מי שנשכב בקרוסלה, הסתכל למעלה וראה איך כל הצבעים מסתובבים לו מול העיניים, כמו בקליידוסקופ אמיתי.
קראנו למיזם בצחוק – הכיפה הסרוגה הכי גדולה בעולם 🙂

סרט: נעה שנאן

למה ואיך נוצר הרעיון של יצירת קליידוסקופ ענק? ואיך הוא הפך מרעיון לחומרים? למה נבחרו דווקא החומרים האלה?

לפני שנתיים יצרנו יחד עם מבקרי הפסטיבל את עיר קרטון. בלילה עיר הקרטון הוארה בשרשרות של נורות קטנטנות והמראה היה קסום. כשחשבנו מה נרצה לעשות השנה – המוטיבציה שלנו היתה הכי בסיסית: ליצור משהו שיהיה יפה בחושך. 

עלו לנו כל מיני רעיונות, ואז, בחופש של כמה ימים בברלין אני ואורי נתקלנו במבנה של כיפה גאודזית מקסימה. פתאום היה ברור שזה המבנה הכי נכון: עגול בצורתו אבל מורכב מסגמנטים קטנים, ומהדהד היטב את הדוֹם הקטן מקרטון שניצב במרכז הכיכר של עיר הקרטון. מאוד אהבנו את ההִדהוּד הזה, אחורה בזמן.

למה בחרתם דווקא במבנה של כיפה גאודזית?

בחרנו בכיפה כי היא מבנה גדול יותר מסך חלקיו: כשאת עומדת בתוך הכיפה יש תחושה ישירה של שמחה. זה יפה, זה מקיף אותך מכל הצדדים, זה חלל מוגדר עם אווירה עצמאית, אבל בו זמנית הוא גם הוא שקוף ופתוח אל החוץ.
הברגים, המוטות, מנגנון החיבור נראים לעין, הכל חשוף ובכל זאת יש איזה קסם במשולשים האלה שיחד יוצרים חצי בועה עגלגלה ואוורירית.
אפילו הסאונד בפנים שונה מבחוץ, וזה מגניב ממש.
יותר מזה, הכיפה היא מבנה הנדסי נטול היררכיה. כל בורג חשוב במידה שווה לכל אחד אחר מ-341 הברגים וכך גם כל מוט, וזו מטאפורה מעולה לפרויקט קהילתי כזה.

למה בחרתם שהמשתתפים יעבדו בשיטה של רקמה בחוטי טריקו?

אחרי שהבנו שהמבנה שלנו הוא משולשים שיוצרים כיפה, ידענו שכל משתתף ייקח משולש ו… יעשה איתו משהו. אבל מה? רשת לולים נבחרה להיפרש על כל משולש כי היא זולה, זמינה ו”שקופה” – על רקע השמיים היא די נעלמת והציורים כאילו נראים משורטטים באוויר.
 בחרנו בחוטי טריקו כי זה עבה, ולכן ממלא יחסית בקלות שטחים גדולים. זה חומר אטרקטיבי וצבעוני וקיווינו שהוא ימשוך גם ילדים וגם מבוגרים, מה שבאמת קרה.
אחרי שדמיינו כיפה עגולה וצבעונית עלה השם “קליידוסקופ”, ומיד אחר כך חיפשנו משהו שיפיק חוויה של סיבוב, כמו בקליידוסקופ אמיתי. ככה נולדה הקרוסלה. זה נשמע מאוד סדור ומחושב אבל האמת היא שכל החלום הזה נולד בהליכה אקראית בעיניים נוצצות ביום שמש בברלין. דבר נבע מדבר, ותוך שעה הרגשנו שיש לנו פרויקט.

רק אחרי שהאלמנטים המרכזיים התחברו – כיפה, רקמה, קרוסלה, נזכרתי בחוויה שלי כילדה. היה לי אוסף קטן של ארבעה חמישה קליידוסקופים, בהיתי דרכם במין היסחפות מוקסמת. השיחזור של חווית אור, צבע ותנועה הפך להשראה, ומאותו רגע כתבתי ודיברתי על הדימוי הזה בצורה מכוונת כדי לתת לאנשים את ההשראה לחוויה הזו.

אני חושבת שהגענו לתוצאה יפהפיה מבחינה חושית וחוויתית, אבל לשכל יש תפקיד חשוב, והציפייה מראש ל”חוויית קליידוסקופ” בהחלט עזרה. חלק חשוב מהקסם קורה ברווח הזה, בתקווה הילדית לחוות משהו פנטסטי. בנתינת האמון: אני רואה את המנגנון ואת חומרי הגלם, ובכל זאת מאמינה למקסם.  

אני חולה על התחושה הזו, לדעתי היא מוסיפה שנים לחיים.

בחרתם ליצור אירוע בקנה מידה מאוד גדול. איך התארגנתם מבחינה לוגיסטית?
האם בשלב הזה כבר הרגשתם שזו יצירה קהילתית?

מבחינה לוגיסטית זה לגמרי היה קפיצה מטורפת מעל לפופיק, וגילינו את זה כשכבר לא היתה דרך חזרה.

העובדה שהפרויקט לא קרס היא בזכות קרוב ל-200 אנשים שהיו מעורבים בכל מיני דרכים ושלבים.

יש שותפים שלקחו על עצמם נתח ענקי מהפרויקט, בראש ובראשונה אסף דינור, השותף שלנו בפרויקט, ושירלי מרום מפיקת העל. עוד מלאכים כוללים את נועם מורדיש שניצח על החישובים הקונסטרוקטיביים, עדי כפיר שפירא בחשיבה עיצובית וחומרית, אבי ברדוגו בצוות הפועלים התולים והמתחזקים, מיה ברדוגו על הפקה בשטח, ערן הכט בתכנון רכש וביצוע, ליאת פרידמן כצנלסון בגיוס כוח אדם, ערן בן אליעזר בפס ייצור ומצברוח חיובי, יאנוש לוי בעבודת נגרות דייקנית של חלקי הקרוסלה, איתי בנס בייצור חלקי ברזל ורותם לבנון בהקמת אתר אינטרנט בערב אחד. וזו באמת רשימה ממש מינימלית. כל אלה היו שותפים לפרויקט שבועות ארוכים לפני הקמתו אבל החל מיום ההקמה הצטרפו עוד 150 איש ואשה בחישוב גס ובלי רשימות קרדיט כתובות כדי לא לשכוח אף אחד.

יש כאלה שתרמו “רק” חצי שעה מזמנם, למשל מישהי שנסעה לחנות וקנתה איזה כלי עבודה ברגע קריטי. לולא העזרה הקטנה הזו ועשרות כמוה, היו הרבה יותר חריקות בגלגלי האירוע ויש מצב טוב שהוא היה נעצר.

ויש שותפים שקפצו לפרוייקט רק בימי הפסטיבל אבל בלי נוכחותם הכל היה קורס, ליטרלי. למשל אייל רובין שהתכוון לבוא לחצי שעה וגמר בשלושה ימים של ניהול צוות בנאים, ובלעדיו הכיפה מעולם לא היתה קמה, או עלמה קלנר בת ה-12 וחצי, שרק במקרה הגיעה עם אבא שלה ובסוף הייתה הפנים של הקליידושופ בחצי מהמשמרות.

זה מטורף בעיני שהיו כל כך הרבה אנשים שנרתמו.

היו כמה אירועים מקדימים שבהם הכנו את חומרי הגלם, וגם אליהם הגיעו עשרות אנשים לתרום מזמנם.

בואו למסיבת גלגול!

האירוע הראשון היה מסיבת גילגול חוטי טריקו והכנת כדורי חוטים לקהל. התחלנו מ-500 קילו של חוטי טריקו בשקים. החוטים הגיעו לא ממוינים, חלקם סבוכים ומבולגנים, חלקם שאריות של חוטים קצרים או פיסות בד רחבות שהיה צריך להפריד.

ידענו שצריך להגיש לקהל משהו אסתטי, ידידותי לשימוש וגם מדוּד כדי לוודא שיש כמות זהה לכל משתתף.

המסיבה הייתה מוצלחת מאוד, ובסופה שמונה מלאכיות חרוצות לקחו הביתה שקי ענק של טריקו שלא הספקנו לגלגל והתחילו לשלוח לנו ווטצאפים: תמונות של הילדים מגלגלים. תוך כמה ימים כל השקים חזרו אלינו עם כדורי טריקו הדוקים לתפארת.

הסלון שלנו נראה כמו מחסן טריקו במשך חודש.

מסיבת משולשים

אירוע נוסף היה הכנת מסגרות עץ משולשות שהן בעצם התבנית שבתוכה מתחנו רשת וחילקנו לקהל כמשטח עבודה. במשך שבת אחת באו אלינו לחצר זרם של מתנדבים (שהגיעו דרך פוסט בפייסבוק ושרבים מהם בכלל לא הכרנו לפני כן) וכל אחד עבד שעה, שעתיים, שלוש – כמה שיכלו. גם כאן, כל זוג ידיים עזר מלא, זה היה מרחיב לב.

כשאנשים מעורבים בפרויקט הם אוהבים אותו, זו מסקנה חד משמעית. כמה שיותר מתאמצים, זה יותר מחבר. הרפלקס הרגשי שלי הוא להתפדח שאני נעזרת ככה, אבל עם השנים אני רואה איך מי שעוזר לפרויקט לקרות, בלי כסף וכביכול בלי שום סיבה תועלתנית – פשוט אוהב אותו, אוהב את העשייה ורוצה בהצלחתה. אני ממשיכה להיות מופתעת מהעוצמה של זה. וזה אולי הקסם של עיר קרטון והקליידוסקופ – אנשים לא קיבלו בידור מן המוכן. אלא הכינו במו ידיהם את לב האירוע. העשייה יחד – היא הדבר עצמו.

ספרי על שלבי ההקמה של הכיפה

ההקמה התחילה ביום הבחירות (יום לפני הפסטיבל).

בדיעבד לולא היו בחירות לא היינו יכולים לקיים את הפרויקט. העובדה שהיו איתנו עשרות אנשים פנויים ביום שבתון היא שאיפשרה הרמה של הכיפה ביממה. ביום שלישי, יום לפני הפסטיבל, הגענו לשטח עם טון שש מאות של מוטות ברזל. בשטח עצמו הצוות בנה חצובות עץ גבוהות והן עזרו להרמת הכיפה, טכניקה עתיקה שהיה ממש מעניין לצפות בפעולתה.

השלב הראשון הוא לבנות את המחומש העליון, זה קטן וקל יחסית – ילד יכול להרים את זה. ככל שבונים עוד קומה ועוד קומה הקוטר גדל ואיתו כמובן המשקל. בשלב האחרון נשברה אחת מחמש החצובות ולא היתה ברירה אלא להרים את הכיפה בידיים. בערך שלושים וחמישה אנשים הרימו אותה וילד זריז פיזר רגלי חמורים לתמיכה לפי הוראות מדויקות.

כל בורג הוא צומת בין כמה מוטות ברזל וצריך גם דיוק וגם כוח כדי להשחיל ולחבר בין המוטות. זו עבודה מורכבת עם מאות ברגים.

 הבורג האחרון מוברג לכיפה. צילמה: רותי אופנהיים

היום הזה כלל מפגשים עם עשרות, ממש עשרות אנשים מעולים שבאו לתת עבודה ולהזיע והפיצו כיף סביבם כאילו הם במסיבה.

לצד הקליידוסקופ הענק בנינו מראש כיפה גאודזית קטנה יותר שתשמש כ”קליידושוֹפּ” – החנות של הקליידוסקופ שאליה יגיע הקהל לקבל הסבר וחומרים לעבודה.

רגעי משבר

ביום שאחרי היה אחד הרגעים הקשים. הגענו אורי ואני בבוקר ופתאום ארבעים האנשים שהיו שם אתמול, נעלמו (הלכו לעבודה… ברור). ה-היי של הרמת הכיפה דעך, וכל המשימות הנוספות הפכו לדחופות.

ידענו שב-12 קהל יתחיל להגיע והמשימות נראו כל כך עצומות ורחוקות מסיום. לא חיברנו מטר אחד של תאורה (היו מעל קילומטר חוטי אור שהזמנו מראש), לא חיברנו את הקרוסלה, ונבהלנו שהיא גדולה מדי ושנצטרך לוותר עליה. החנות – הקליידושוֹפּ – הייתה עירומה ואפילו לא ידעתי מה התכנון שלי לגבי סידור הציוד.

ובעיקר – היינו שם שני אנשים ברחבה ענקית שקטה. עברו כמה שעות שבהן הרגשתי שאנחנו מטורפים ושטעינו לחשוב שזה אפשרי. אחרי כמה שעות וכמה נשמות טובות שהגיעו לעבוד איתנו, זה התחיל להפשיר.

בימים הבאים התמודדנו עם רצף של עשיה, בלת”מים, היתקלויות חזיתיות עם משטרה, פתרונות, וחוזר חלילה. מבחינת הקהל היה מופלא, שמענו תגובות עוצמתיות על ההשפעה וההשראה של הרקמה המשותפת.

מאחורי הקלעים היו הרבה קשיים, בעיקר לאורי שהיה איש הקשר עם המשטרה. בואי נגיד שהוא בכה יותר מפעם אחת מרוב תיסכול.

בואו לקנות בקליידושוֹפּ

אז מה זה בדיוק הקליידושוֹפּ?

הקליידושוֹפּ היה החנות, הוא בעצם היה הלב הניהולי של תקשורת עם הקהל. לכאן הגיעו אנשים כדי לקבל הסבר וחומרים לעבודה, ומי שרצה תרם 20 ש”ח או יותר לטובת כיסוי הוצאות. כארבעים מתנדבות ומתנדבים איישו את הקליידושופ לאורך הימים.

היו כמה ילדים שניהלו את החנות הקטנה הזו במשך שעות ארוכות. בני ובנות תשע עד 12, שפשוט עשו את העבודה. לא בנינו עליהם, זה היה לא מתוכנן. הם הצטרפו לזרימה יחד עם הוריהם שהיו בשטח, והיה מרשים לראות אותם, עושים חפיפה למשמרת החדשה, מרגישים שותפות ובעלות על העניין. אחת מהן היתה הבת שלנו שפרחה לה בתור עובדת ראשית, לצפות בה היה מבחינתי אחד הדברים המרגשים.

ואיך הגיב הקהל? איך היה לצפות בכל האנשים רוקמים את הפנטזיה שלך?

היה תענוג לראות גברים, נשים, ילדים ובני נוער עוסקים במלאכה הזו. משפחות שלמות ישבו על משולש אחד, חשבו מה לעשות ואיך ליצור קומפוזיציה בתוך משולש. אנשים לקחו שאריות חוטים ויצרו לעצמם חגורות, שרשראות וחבלי קפיצה, קישטו את העצים בחוטים צבעוניים ופשוט נהנו מעצם העשייה.
היו אנשים שרקמו צורות מופשטות, מנדלות שונות, והיו כאלה שיצרו דיוקנאות ממש. לא נתנו הנחיות לאנשים, רצינו לראות מה הם ימציאו בעצמם. אנשים חזרו למחרת וחיפשו את המשולש שלהם במארג הצבעוני. זו היתה מטאפורה הכי פשוטה והכי נהדרת ללהיות שייך למשהו גדול ממך.

תוספת קטנה שלי (נעמה): כששוטטתי בין הרוקמים היה לי תענוג גדול במיוחד לראות ולצלם משפחות רוקמות, ובמיוחד אבות ובנים. רקמה נחשבת פעמים רבות לפעולה נשית, ודווקא כאן, בגלל הגודל של המצע, עובי החוטים והעובדה שלא היתה ציפיה או הנחיה ל”תוצר יפה” או מדויק, פגשתי אבות וסבים רוקמים עם ילדיהם ונכדיהם.
מה היה מבחינתך האתגר הכי גדול באירוע עצמו?

האתגר הכי גדול, שדי נכשלנו בהיערכות אליו, היה להיות הורים במקביל למפיקים. לא צפינו עד כמה נצטרך להיות בזמינות לפרוייקט, טעינו לחשוב שמישהו מאיתנו יוכל להיות פנוי לילדים בכל רגע נתון. טעינו בגדול. ועוד בימים שחצי מהסבים היו בחו”ל… בסוף, בזכות הסבים האלופים שהיו בארץ, זרקו הכל מהידיים ופחות או יותר נצמדו לילדים 24/7  – זה התאפשר.

היו כמה נקודות ציון מגניבות במיוחד במהלך הימים של האירוע. ספרי על כמה מהן.

אחד השיאים של האירוע היה הופעה של יניב טפר, לוליין בחסד וגם חבר שלמד איתנו בתיכון בטבעון. הוא טיפס על הכיפה והופיע מול כמה מאות פרצופים מחייכים. היה מרגש לראות את החיים השוקקים ברחבה.

ביום שישי היתה קבלת שבת קהילתית עם הופעה של להקת הכליזמרים שאורי חבר בה, הקליינע מענטשעלעך. רגע
אישי ומתוק במיוחד היה כשהבת שלנו, אילה, עלתה עם הלהקה לנגן בכינור שלה את “שלום עליכם”. היא התאמנה על השיר המון, כולל תוך כדי העבודה שלה בקליידושופ!

מסעדה מעולה, וותיקה ואהובה בטבעון היא האיטלקייה טאנטי באצ’י. והם קפצו על ההצעה שלנו, לתת חסות לאירוע, ופינקו עם עשרה קרטונים מהבילים של אוכל בצורת משולשים עגולים (פיצות :).

ילדי ההפקה הסתובבו עם קרטונים וחילקו את הפיצות, כל מי שקיבל משולש הגיב בהפתעה גדולה ובשמחה, והכל נטרף עד הפירור האחרון.

לפני שנתיים יזמתם בטבעון את “עיר הקרטון” הראשונה בארץ.
איך היה לחוות את הקליידוסקופ לעומת עיר קרטון, מבחינת התחושה שלך, האפקט הויזואלי והמעורבות של הקהל?

עיר קרטון נראית לי ממרחק הזמן כמו אירוע הרבה יותר פשוט לתפעול, למרות שבזמנו היא היתה שיא הפקתי עבורנו.

יש משהו מנצח בקרטון: חינמי, מתמחזר, זמין, דמוקרטי. כל אחד יכול להפיק עיר קרטון קטנה בגינה הציבורית, או בכיתה. ובאמת אחרי האירוע צצו המון ערי קרטון נפלאות ביישובים שונים בארץ, וזה ריגש אותנו מאוד.

לעומת זאת, הקליידוסקופ דורש כישורים וגישה לציוד וחומרים הרבה יותר מורכבים. במובן הזה אני חושבת שעיר הקרטון ניצחה בענק.

אבל האפקט היפהפה של הקליידוסקופ הוא מפעים, והאחדות, היצירה שנרקמת סביב מבנה אחד – זה דבר חזק. השכיבה בקרוסלה ומבט מעלה, תוך שני סיבובים את בטריפ חזותי וחושי, את באמת בתוך קליידוסקופ עצום מימדים, זה לעבור חוויה פסיכדלית בלי שום חומרים משני תודעה (אלא אם מוטות ברזל וחוטי טריקו נחשבים חומרים כאלה).

מבחינת מעורבות הקהל אני מרגישה שעיר קרטון נתנה תשתית רגשית קהילתית שהעצימה מאוד את החוויה החוזרת, של “בואו ניצור משהו יפה ביחד, דווקא כאן”.המיקום הטעון, הסימבולי, למרגלות אנדרטת יד לבּנים המתנשאת לגובה, כבר עוּבּד והתעכל בשנתיים שקדמו לקליידוסקופ. החוויה של פיאצה שוקקת חיים ברחבה שעומדת שוממת רוב ימות השנה חזרה שוב, והחזרתיות הזו נתנה עוד עוצמה ותוקף לרגש.

עוד לא הזמן להיפרד

התכנון המקורי היה לעשות בערב האחרון מסיבת פירוק שבה כולם פורמים יחד את המשולשים ומפרקים את הכיפה. בטוויסט מפתיע ונוגע ללב קרה משהו אחר.

הפרויקט הזה היה אמור להיגמר במוצאי שבת, היינו ערוכים למסיבת פירוק ופרימה שחיכיתי לה (לנוח אחריה…) וחששתי ממנה.

בשבת בצהריים, שעות ספורות לפני הפירוק, התחילו דיונים עם המועצה בטבעון שביקשה לא להסיר את המיצג אלא לשמור אותו לתקופה זמנית נוספת. הכל היה בלחץ זמן כי אנשים התחילו להגיע נחושים לעזור כמו בכל שלב אחר של הפרויקט, והפעם – נחושים לפרק.

זה מצב מורכב: מיצג צבעוני ומאושר באמצע רחבת מרכז הנצחה הוא חיבור שלא בא בקלות לכולם. היה צורך להשיג קונצנזוס של הסכמה מכל נציגי הממסד, ממשפחות שכולות, מוועדות שונות. כל זה במהלך אחר צהרים של יום שבת, כשכל אחד מהגורמים עסוק בביתו ובענייניו.

ההסכמה הזו התקבלה, פה אחד, בהתרגשות של כולם.

הכיפה הענקית עברה אחרי יומיים, בעזרת מנוף למרחק 50 מטר על מדשאה גדולה, כדי לאפשר לרחבה לתפקד כרגיל ולהכיל קהל רב ביום הזיכרון.

116 חללים

יש 116 אנשים ונשים מטבעון שמתו במלחמות ובפעולות איבה ומונצחים במרכז ההנצחה. לאחר דיונים ומחשבות הוחלט להשאיר 116 משולשים בכיפה – ריקים וחלולים, כמטאפורה פשוטה של אובדן וחוסר.
להיות עדה לשינוי ויזואלי במרחב הכי פצוע של טבעון, בסמיכות ובצל גלעד ענק – להנחית שם פרח אור שהקהילה
מתעקשת שיישאר שם… וואוו.  לא דמיינתי שזה ייגמר ככה.

מה קורה בקליידוסקופ עכשיו, כשהפסטיבל נגמר? אנשים ממשיכים להגיע אליו?

ביום שישי אחד, כמה שבועות אחרי הפסטיבל, ובדיוק בין שני ימי הזיכרון, התקיים בקליידוסקופ אירוע שירה משותפת של השיר “רקמה אנושית אחת” שכתב מוטי המר. את האירוע הובילו חברי “הוונטילטור” שמעבירים אירועים בשם “שירולם” ברחבי הארץ. אין שיר מושלם יותר לשיר ליד האנדרטה, ליד הקליידוסקופ, יחד עם עוד מאות אנשים. בהמשך הבנתי שמרכז ההנצחה הסמוך מתכנן להשתמש בקליידוסקופ גם באירועי שבוע הספר, ואני מאמינה שהמקום ימשיך להיות חי, פועם וצבעוני.

יוצר הסרט: איתן וצלר

אני כל כך גאה בכם, טליה ואורי, על התעוזה שלכם לחלום רחוק וגבוה ועל האומץ לצעוק את החלומות ואז לפרוט את הגשמתם לפרטי פרטים (אפילו אם זה אומר שאני צריכה להתייצב לשמור על האחיינים שלי מהרגע להרגע בלי הכנה מראש…).
ואני מאוד גאה בקהילה של טבעון שמאפשרת לדברים יצירתיים ומלאי אהבת אדם כמו הקליידוסקופ ופסטיבל שייח’ אבריק לקרות ברחובותיה היפים. אני אמנם כבר לא גרה בטבעון אבל הלב שלי תמיד יהיה קשור בחוט (טריקו צבעוני חזק במיוחד) למקום הזה.

ממש אשמח אם תשתפו את הפוסט אם אהבתם אותו

*תודה רבה לכל הצלמות והצלמים שהרשו לי להשתמש בתמונות ובסרטים שלהם בפוסט