בדרך לגן של נועם בתל אביב היינו עוברים דרך פיסת דשא ששרועה ליד בניין רכבת ישן וחמוד.
מתחת לעץ עמד לו שולחן קטן. שולחן ציור מרובע לילדים, ושני כיסאות.
הכיסאות והשולחן הפכו למוקד ההתעניינות של נועם ושלי במשך שבועות ארוכים בשנה שעברה. בכל יום היינו מוצאים אותם במיקום מעט שונה, בזווית אחרת או ביחס אחר אחד לשני. מין עדות קטנה ומתוקה לילדים שבטח שיחקו או ציירו או טיפסו שם אתמול אחר הצהרים. המעקב אחרי מיקום הכיסאות והשולחן הפך למשחק קטן שלנו. נועם דיבר עליהם, סיפר סיפורים על הילדים שהכיסאות שייכים להם, המציא להם שמות ועיסוקים, וגם האניש את הכיסאות ואמר לי בהתרגשות: היום הם קפצו על השולחן! הילדים המומצאים והכיסאות מתערבבים והופכים לישות אחת. יש משהו באמת כל כך אנושי בכיסא. איזו המצאה מופלאה.
בכל יום אני צילמתי בטלפון שלי את המיקום החדש. בכל יום קיוויתי להפתעה (יום אחד ישב על אחד הכיסאות גנן ושתה קפה!).
המעקב הקטן הזה הפך את הצעידה הקבועה לגן לפשוטה יותר. יש משהו לחכות לו, לדבר עליו, לשאול שאלות ולהמציא המצאות. גם עבורי זה נתן תכלית מסוימת להליכה הלפעמים מייגעת הזו.
הרגע הזעיר הזה, שניה לפני שמציצים מאחורי השיח כדי לגלות איפה יהיו הכיסאות היום, הצליח להזיז משהו גם בלב שלי, שמסובך לו יותר מלב של ילד למצוא התפעמות בעולם.
אולי גם בדרך שלכן יש משהו שמעניין לעקוב אחריו? מזמינה אתכן לחפש משהו בדרככן שמשתנה כל יום ולעקוב אחריו, עם עצמכן או עם הילדים. ספרו לי מה מצאתן?
אהבתן את הרעיון? אשמח אם תשתפו! שֵרינג איז קֵארינג.
15 תגובות
יו! זה כמו הכסא שלי בניו יורק. והיום עומד שם בנין גדול…
נכון טל! שכחתי מזה! אולי תוסיפי לכאן לינק שנוכל כולנו ליהנות?
מקסים מקסים! אנחנו בדרך כלל צופות בדרך לגן באוטו-זבל ברחוב… זה מהפנט
תודה גלית! אוטו זבל זה באמת מהפנט (גם הריח). כמו שעומר ונועם אומרים – לאנשים האלה יש את העבודה הכי שווה בעולם!
כמה אני אוהבת את הסיפורים שלך
אוהבת לפתוח את המייל
תודה זהבה! משמח לשמוע 🙂
נעמה יקרה,
אמרו את זה קודם. לפני…איזהו העשיר השמח בחלקו!
נגיעות קטנות של אושר.
אשרי העין הרואה, האוזן השומעת והלב המרגיש את הדברים הטובים, הקטנים
הסובבים אותנו.
שלא יגמר לעולם. אמן! לו יהי!
תודה על השיתוף.
תודה רבה יהודית! שימחת אותי. ונעים להכיר אותך גם טלפונית 🙂 שמחה שמתוך הפוסט הזה יצא לנו לדבר גם "במציאות".
הכסא מפוזר בכל הבלוג, אבל לכבודך הוספתי עכשיו פוסט (אחרי 5 שנים של הפסקה…) עם קולאז' של הכסא, שאפילו כולל את התמונה הכי עדכנית שלו – כשמעליו נבנה בניין.
http://talinnyblog.blogspot.co.il/2016/05/blog-post.html
טוב, טל, את אלופת העולם! זה גרם לי להיזכר בבלוג שלך וכמה אהבתי אותו.
אני חושבת שאת צריכה לחזור לכתוב, היה ממש כיף להיות קוראת קבועה שלך וחיכיתי מאוד לפוסטים!
נהדרת!
בגבעתיים הייתה לנו שכנה שהייתה מכבסת לפי צבעים. מאוד אהבתי לעקוב אחריה.
זה היה בתקופה שהתמונות מהנייד היו ממש גרועות, אז הרבה פעמיים היתי נכנסת הביתה (לפעמים עם תינוקת במנשא) ויוצאת שוב עם מצלמה…
נעה, נשמעות תמונות נהדרות. ממה שאני מכירה את הצילומים שלך זה בטוח היה שווה את הכניסה והיציאה המחודשת.
עם הילדות, בדרך לגנים, אנחנו בעיקר מחפשות את ה"אוטו מטאטא". כשמוצאים – מיד שרים לו שיר, הלחן הישר מגן טרום החובה שלי.
אהבתי טל 🙂
אני אשתף בסיפור הליכה לגן משלנו.
אנחנו גרים ליד הבימה וחוצים את הכיכר בדרך לגן.
הבת שלי אביגיל ואני הולכות יחד, בקטע הצר יחסית, שבין הבימה לגן יעקב. תמיד כשעברנו שם בשנה שעברה, נהמו עלינו מהצד עשרה מנועי מזגנים שנשפו אויר חם. הרבה פעמים פח ירוק וגדול היה עומד מעל חור ברצפת הרחבה, שנפתחו בה שתי דלתות ענקיות, וזה היה מאד מסריח… ולהשלמת התמונה ה"פסטורלית", היה שם איש חסר בית, עם עגלת סופר מלאה בשקיות, ועם זקן שחור פרוע ואוזניות ענקיות, שלפעמים היה שר או צועק. הוא אף פעם לא הזיק, ופעם אפילו אסף ציורים שנפלו לנו מהעגלה בכביש ובא לתת לנו. אבל לאביגיל בת ה 4 הוא נראה, באופן טבעי, מאד מפחיד ומוזר.
היא שאלה אותי מה זה כל הדברים האלה, ואחרי שהסברתי לה, פיתחה את המנון המעבר בדרך הזו. כל פעם שעברנו שם היא אמרה בקצב: "פח, מזגן, איש משוגע. פח, מזגן, איש משוגע". וככה היינו עוברות וצוחקות ואפילו מתאכזבות כשמשהו מהשלישיה הזו היה חסר.
בדיעבד אני חושבת שזו היתה הדרך שלה להרגיש בשליטה, נוכח הדברים הלא כל כך נעימים האלה, אבל גם המעניינים ומסקרנים בדרכם המוזרה.
אז הלואי עלינו בקרוב נוף יותר פסטורלי, ובינתיים… ככה זה תלאביבים 🙂
הדסדוס – הסיפור שלך באמת מאוד אורבני. מצחיק איך דברים פחות נעימים יכולים להפוך להיות חלק מטקס היומי ולהיות חסרים כשהם לא במקומם! מקסים מאוד!