אחרי חמש שנים של חיבוקים, ליטופים, אהבה, זריקות באוויר, טלטולים אוהבים ושינה משותפת – חזירי של עומר היה זקוק לאמבטיה הגונה ולמילוי חדש.
חזירי נתפר והוענק לנו על ידי הדס בת דודי המוכשרת כשעומר רק נולד. בגיל שנתיים עומר אימץ אותו כחבר אמת מבין כל הבובות, ומאז השניים לא נפרדים.
כשעומר קם משנת הצהרים, טופף לסלון כשהוא מחזיק בזנב של חזירי, שמצידו טופח לו על הרצפה, אי אפשר שלא לחשוב על פו הדב ש"נגרר ויורד מן המדרגות, ירוד וטפוח בקודקודו, – טפח, טפח, טפח, – מאחורי כריסטוף רובין"*.
לכל נסיעה שכוללת שינה חזירי בא איתנו. הוא הספיק לישון באוהלים במדבר ובגולן, בצימר בגליל, ובמיטות מגוונות אצל סבא וסבתא, חברים ודודים. עם כל ההרפתקאות האלה אין פלא שהאיברים הפנימיים שלו נזקקו לשיקום קל, והאיברים החיצוניים – לקרצוף יסודי.
ביום שבת לפני כמה חודשים עלה חזירי על שולחן הניתוחים.
ידיים רכות ואוהבות הונחו עליו כדי שיירגע ולא יחשוש מהבאות.
נלקחו לו מדדים ודופק. הוא לוטף, הורדם, ונחתך בעדינות רבה.
המילוי/מעיים שלו הוצאו ונזרקו.
בעודו מורדם הוא זכה לטבילה במכונת הכביסה ולייבוש (בצל).
לאחר מכן מולא במעיים חדשים (סוג חדשני של השתלה!) ונתפר אחר כבוד על ידי המנתחת הראשית.
ויש לו צלקת כהוכחה על אומץ ליבו ומסירותו למטרה.
החולה התאושש במהרה והחל להתלוצץ עם רופאיו.
עניין אותי לדעת איך עומר יגיב לכל התהליך. האם יעציב אותו לראות את חזירי שלו נחתך, מאבד מ"אנושיותו" ומתרוקן? האם יהיה לו קשה לחכות עד שחזירי יתייבש וימולא? האם השינוי בריח ובנפחיות שלו ישנה במשהו את היחס אליו? לשמחתי לא נרשמה מצוקה כלשהי אצל אבא של המטופל.
משאלות ששאלתי אותו במשך השנים, אני מבינה שלמרות שעומר רואה בחזירי חבר אהוב, קשור אליו וזקוק לו (ואפילו מניח אותו בלילה בינו ובין מעקה המיטה "נגד גנבים") – הוא יודע שחזירי הוא בובה אהובה מאוד, ולא יצור חי.
"אמיתי זה לא ממה אתה עשוי, אלא משהו שקורה לך. כשילד אוהב אותך הרבה מאוד זמן, לא רק אוהב לשחק איתך אלא באמת אוהב אותך, אתה נעשה אמיתי". (מתוך "ארנב הקטיפה", מאת מרג'רי ויליאמס, הוצאת טל-מאי, תרגום: מאירה פירון)
יש משהו כל כך פשוט ומרגש בקשר בין ילד לבובה אהובה.
בברכת אוינק אוינק
ד"ר נעמה אורבך
כירורגית ראשית
נ.ב. מקבלים גם תיירות מרפא
(*ציטוט מתוך פו הדב, תרגום: ו. ישראלית וא. ד. שפירא, הוצאת מחברות לספרות בשיתוף זמורה ביתן)
16 תגובות
סוף סוף! יש בלוג!
תודה מירי! כן, הוא קיים וכאן כדי להישאר!
האמת שכשקראתי התפלאתי ששיתפתם אותו בזה. רעיון גדול! באינסטינקט שלי היה לקחת אותו ולטפל בו בסתר, כדי שעומר לא ירגיש שמשהו קרה. אבל זה כל כך הרבה יותר נכון כך… כשאתם ביחד פותרים את הבעיה. וגם בגלל שהוא כבר היה די בוגר (בן 5) ויכול ממש להבין את התהליך והתוצאה. כל הכבוד דוקטור (:
לא נראה לי שהיה סיכוי להסתיר כזה דבר (והאמת שזה לא עלה בדעתי). עומר ממשמש אותו ומחבק אותו ובטוח היה שם לב להבדל. מבחינתו הניתוח היה כיף גדול…
היכולת למצוא את הדרך להפוך מטלה, לחוויה ולזיכרון, היא נדירה ומופלאה. כייף לילדים שלך 🙂
תודה נעה! ריגשת אותי. ייתכן ששולחן הניתוחים יצטרך להיפתח שוב. בזמן שעבר מאז כתיבת הפוסט (לפני כמה חודשים) – הזנב של חזירי מאיים להתנתק ויש לנו גם בובה עם רגל שבורה. מעניין אם למנתחים מותר להשתמש בדבק חם.
איזה פוסט מקסים ומרגש וכמה טוב שהקפצת אותו שוב!!!
היה מעניין לראות ולקרוא כל שלב בתהליך
והזכרת לי "ניתוח" דומה שערכתי עם בתי, לפני הניתוח שלה, על אחת הבובות
🙂
תודה על הפוגה נעימה ומחויכת באמצע יום עבודה
וואו, לערוך ניתוח לבובה לפני ניתוח אמיתי שהילדה צריכה לעבור זו רמה אחרת של הכנה והכלה. מדהים בעיני.
שמעתי שיש בתי חולים שיש להם אזור שאליו ילדים מגיעים עם הבובות שלהם לריבוי, מין בית חולים לבובות.
נעמה, הפוסט הזה כל כך מרגש. איזו הורות עדינה ועוטפת! אני מרגישה שעברתי עכשיו חוויה מתקנת ל"לשבור את החזיר" של אתגר קרת 🙂
תודה רבה תמר! שמחה מאוד שאהבת אותו
זה פשוט פוסט מקסים ?
תודה רבה!
אוי נעמה, איזה פוסט פיוטי ומשעשע. תמונות הקלוז אפ של חזירי לא יסולאו בפז…מה שלומו כיום, אגב?
תודה מיכל! חזירי בריא ושלם ועדיין ישן עם עומר בכל לילה. בקיץ הקרוב יטוס איתנו לאיטליה..
אויששששש
איזה דבר
זה פוסט שנוגע ללב באופן מיוחד.
ומרגש אותי לפגוש פה את נעמה האמא הצעירה.
ואיזה כיף לפגוש אותך פה דניאלה!