שמעתן פעם על ים סודי שבו שוחים דגי קסם? דגים שמחלקים הפתעות לילדים? לא שמעתן? כנראה שלא הוזמנתן לאחד מימי ההולדת שלי וחבל לי עליכן!
המשחק הזה הוא מסורת ארוכת שנים אצלנו במשפחה. ואתן כבר מכירות אותי מספיק כדי לדעת שכל מה שמוגדר כמסורת משפחתית מיד תופס לי את הלב.
אבא שלי היה זה שהכניס את המשחק למשפחה.
כשהוא היה ילד הוא הלך ליום הולדת של ילד אחר (אנקדוטה צדדית קטנה, הילד החוגג היה זאב ז׳בוטינסקי, הנכד של ה-ז׳בוטינסקי, שהיה חבר ילדות שלו). ביומולדת של אותו חבר שיחקו במשחק בשם ״דג-דגי״. המשחק עשה עליו רושם כל כך גדול עד שזכר אותו במשך שנים ארוכות, וכשאני ואחותי הגענו לגיל המתאים המשחק הפך לסימן ההיכר של ימי ההולדת שלנו. לפני כל יומולדת ילדי הכיתה שלנו נהגו לברר מבעוד מועד אם ״דג-דגי״ עומד להגיע ולוודא שלא שכחנו חלילה להזמין אותו. זה היה הלהיט! (באייטיז המילה להיט היתה הלהיט!)
ברגע שהילדים שלי (ואורחי ימי ההולדת שלהם) הגיעו לגיל שאפשר להתחיל, דג-דגי הגיע גם לימי ההולדת שלהם. גם 25 שנים אחרי ששיחקתי לאחרונה, המשחק הפשוט מאוד הזה ממשיך להלך קסם.
אז איך משחקים בדג-דגי?
המשחק הוא באופן פשוט ביותר דרך קסומה לחלק פרס לכל ילד, ועל הדרך ליצור תחושה של קבוצה מגובשת ועבודת צוות.
מה צריך?
1. חלון שפונה למקום גבוה (קומה ראשונה או שניה. אם אין לכם, זה הזמן להתחיל להתחנף לשכנים מלמעלה).
2. חכה שעשויה ממקל של מטאטא ובקצהו קשור חבל מחובר לסלסלה. החבל צריך להיות באורך שיכול להגיע מהחלון לקרקע. אפשר לקשט את המקל והסלסלה אבל לא חייבים (לאמא שלי לא היה פינטרסט כשהייתי ילדה, ולכן ברור שהיא לא קישטה. לי יש ולכן ברור שלא התאפקתי).
3. פרס לכל ילד (אני אוהבת לבחור פרסים שיפעילו את הילדים ברגעים שאחרי המשחק, לדוגמה אקדחי מים או בועות סבון אם יש חצר, מסיכות מצחיקות או חומר פשוט לעבודת יצירה. ביומולדת אחד כריות פלוצים זכו להצלחה כבירה ושימוש מסיבי).
4. ילדים שמוכנים להאמין בקסמים ומבוגרים שלא נשברים בקלות.
5. מבוגר שיודע לשמור סודות שמשמש כדג-דגי ומחכה למטה להכניס פרסים לסלסלה.
סיפור הרקע אותו מספרים לילדים: מתחת לבית שלנו יש ים מיוחד עם דג קסם.
הוא מגיע רק בימי הולדת ומחלק פרסים לילדים שצועקים חזק וביחד.
מה צריך לצעוק? דג-דגי! בוא אלי!
כדי שזה יצליח כל הילדים צריכים לצעוק יחד ולעזור אחד לשני, אחרת הדג לא ישמע.
מה קורה אם לא צועקים מספיק חזק? הדג שם בסלסלה אבן או עלה.
מי שקיבל אבן או עלה יכול לנסות שוב עד שהוא מצליח, אבל החברים חייבים לשנס מותניים ומיתרי קול ולעזור לו.
חשוב לגייס גם את הילדים שכבר קיבלו פרס לעזור לקרוא לדג. כולם עוזרים לכולם.
חשוב ביותר שיהיה מבוגר שלא ייתן לילדים להתקרב לחלון של המשחק, ולחלונות אחרים מטעמי בטיחות ומטעמי סודיות. הילדים ממש רוצים לראות את הדג ולגלות את הסוד…
כשהייתי ילדה ההורים שלי אפילו נעלו את הדלת כי היו ילדים סקרנים שניסו לצאת החוצה ולראות אם ״זה באמת״.
עומר ובת דודתו אורבים לדג הרבה לפני שהמשחק מתחיל כדי "לגלות" אותו.
עכשיו אני יכולה לגלות: ילדי קבוצת אלמוג – אבא שלי הוא הדג המסתורי, אבל ששש… אל תגלו לילדים שלי!
נ.ב.
כאן תוכלו על עוד מסורות שקשורות לימי הולדת ולמשפחה.
דג דגי ישמח לבוא להתארח בימי הולדת של עוד ילדים. שתפו בקסם!
12 תגובות
אין כמו הפוסטים שלך! את יצירתית ומופלאה, תודה על מסורות ישנות-חדשות שמביאות להרבה שמחה והשראה בבתים אחרים.
תודה ליאת! איזה כיף שאת עוקבת ומגיבה, והכי חשוב, אוהבת.
כמה פשוט – ככה שובה לב. ופעילות נהדרת ליומולדת! הכי כיף לקבל פרס שקצת התאמצת עבורו…
נכון גלית, והמאמץ העיקרי שלהם הוא להמשיך לצעוק יחד גם אחרי שקיבלו את הפרס שלהם. להתאמץ בשביל אחרים.
פוסט מהמם, איזה רעיון מעולה! מאוד נהנית לקרוא אותך, וכאנקדוטה צידית גם מאוד אוהבת את הודעת הפופ-אפ שמזמינה להירשם לבלוג! אישי ושנון!
תודה סיון! כיף שאהבת! בטוחה שאם תיישמי תהפכי את המשחק לגרסה אפילו יותר צבעונית! ותודה גם לגבי הפופ אפ, חשבתי עליו רבות 🙂
וואו,מה שאת עושה לי כל פעם !!! החיוך פשוט היה מרוח לי על הפנים בזמן קריאת הפוסט…
אני תוהה כמה עוד דברים מיוחדים / משפחתיים /מסורתיים /מדהימים יש לך בשרוול!
כל הכבוד!
תודה ג'ני! יש עוד לא מעט, והבלוג מעודד אותי להמציא עוד כאלה. אגב, יש מסורות שהתחלנו ווויתרנו עליהן כי הן פשוט לא התאימו לאורח החיים שלנו.
אני גם מאוד אוהבת לשמוע על מסורות משפחתיות של אנשים אחרים אז את מוזמנת לשתף בשלך.
אהבתי את המשחק זה כבר כשקראתי אותו בספר שלך. ביקשתי את הספר מתנה ליומולדת, ואהבתי אותו מאוד!
גדלתי בקיבוץ והחוויות בספר היו ברובן מאוד מוכרות ובעיקר נהניתי מנקודת המבט שלך שלא הייתה מלאה בהתחשבנות עם החוויות הקיבוצניקיות, גם כשהן לא היו מושלמות.
מהר מאוד הבנתי שמדובר בשער העמקים, אבל לקח לי די הרבה זמן לזהות את הנפשות הפועלות שהיו בני ובנות השכבה שלי (החברים שלי מהחטיבה והתיכון), זה היה מצחיק מאוד לגלות.
עכשיו אני שוקלת איך לנסות לעשות אותו ביומולדת הקרוב של הילדה, למרות שהוא לא אמור להתקיים בבית…
תודה תמר, על התגובה המעמיקה! איזה כיף שאת מכירה את הספר שלי, ולא פחות מזה, את בני הקבוצה שלי!
בספר המקורי, שהיה פרויקט הגמר שלי בבצלאל, השמות היו אמיתיים, אבל מטעמי פרטיות ההוצאה אמרה שצריך לשנות אותם, וגם אני הרגשתי ככה הרבה יותר נוח עם דברים אולי מורכבים שכתבתי על מי מהם.
אני בטוחה שהם עצמם זיהוי את עצמם בקלות, וכך גם שאר חברי הקיבוץ. לפני ההוצאה לאור אפילו הייתי צריכה להשיג אישור בכתב מכל ילד שתמונתו מופיעה בספר, מה ששלח אותי למסע טלפונים אל העבר לשיחות עם כמעט כל ילדי הקבוצה.
אני לגמרי מסכימה שהחוויה הקיבוצית שלי היתה, למרות המורכבות שלה, טובה מאוד ולכן אין לי חשבונות ושום טענות. אני בטוחה שזה אחרת לחלוטין לגדול בקיבוץ מגיל אפס, בטח ובטח בלינה משותפת.
אני זכיתי לכך שיכולתי ליהנות מהטוב שבשני העולמות. ואני באמת מלאת הוכרת תודה (לאמא? ליקום?) שזכיתי לגדול כך. מבחינתי הייתי שייכת ולא שייכת בו זמנית לשני מקומות –
גם לטבעון שבה גרתי וגדלתי, וגם לקיבוץ. אני חושבת שזה פיתח את העין האמנותית שלי. בהצלחה עם הדג דגי! אם את ממציאה גרסה שונה אשמח לשמוע 🙂
נעמה הפוסטים שלך כלכך יפים ומרגשים, אין מילים!
תודה רבה עינת! איזה כיף לשמוע