היום, בדיוק לפני שנה, עברנו דירה.
מיינו טונות של ספרים, בגדים וצעצועים. ארזנו מיליון ארגזים. עזבנו את הדירה האהובה שלנו בתל אביב, ואת השכונה שאליה היינו מחוברים בכל כך הרבה קשרי חברות והכרות של 9 שנות מגורים.
הגענו אל השכונה כזוג צעיר, ועזבנו כמשפחה עם שני ילדים. נפרדנו מכל כך הרבה קשרים, כל כך הרבה אנשים שהיינו רגילים להגיד להם בוקר טוב בכל בוקר, לפגוש אותם כל אחר צהריים בגן המשחקים, ולהגיד להם ערב טוב שניה לפני שעולים הביתה להתחיל השכבות.
הבניין שבו גרנו היה סמוך ממש למרכז מסחרי ענף, שאפשר היה למצוא בו כמעט הכל. מבית מרקחת ועד אופטומטריסט, מפדיקור ועד אננס מושלם (וקלוף, אם תרצו).
עומר ונועם, שני יצורים ידידותיים וחברותיים להפליא – היו חביביהם של בעלי ועובדי החנויות השונות במרכז. טוב, אני חייבת להודות שהם היו נחמדים לכל הילדים, אבל מנקודת המבט של הילדים שלנו – אותם הם הכי אהבו, ברור! בגיל שנה, נדהמתי כשנועם, שהתאכזב לגלות שנגמרו הקלמנטינות – אמר בלי היסוס: "ליעד!", שמו של בעל חנות הירקות המתוקתקת ביותר בתל אביב, ואחד מאנשי המפתח בחייהם המוקדמים של עומר ונועם.
כשעמדנו להיפרד מהשכונה, עומר ונועם נפרדו לא רק מחבריהם הטובים לגן ומהדירה שבה גדלו, אלא גם מליעד, דורון, היילֶה, בכור, אמנון, מיכאל, גיל וגיא, אותם אנשים שנתנו להם כאפות ידידותיות ואמרו להם בוקר טוב מאז שהיו בעגלה.
עם כל העיסוק בברכות פרידה ותודות של סוף השנה – לגננות, לסייעות, לחברים – הצעתי לעומר כמה שבועות לפני המעבר לכתוב מכתב פרידה גם מכמה אנשים חשובים אחרים. אתן כבר יודעות שאני אוהבת מאוד מכתבים ומנסה להדביק באהבה הזו גם את הילדים.
כיוון שהוא היה לפני כיתה א', ועסק הרבה בכתיבת אותיות ומילים, עומר התלהב מאוד מהרעיון. בחרנו בשתי החנויות שבהן ביקרנו הכי הרבה, ושהעובדים בהן היו דמויות משמעותיות ואושיות של ממש בחייהם של עומר ונועם: ליעד החמוד מחנות הירקות המשובחה (שנתן לנו בזמנו את ארגז הקרטון שהיה הבסיס לתחפושת של עומר כ"מלך הפלאפל"), ואמנון, מיכאל ובכור מהמכולת, ה-מקום ה-לוהט לארטיקים מכל הסוגים.
על נייר עבה שרטטתי שורות רחבות במיוחד. עומר היה אחראי על הניסוח, על הכתיבה והצביעה ואני על האיות.
כשדיברנו על מה לכתוב, הצעתי לו להגיד תודה על משהו שהוא אהב במיוחד בכל חנות.
במכתב לליעד עומר כתב: ליעד שלום, אנחנו עוזבים את השכונה. תודה על הירקות והפירות הטעימים. מעומר ונועם שלו.
ובמכתב למכולת כתב: אמנון, מיכאל ובכור שלום. הממתקים שלכם היו טעימים. תודה מעומר ונועם שלו.
זה היה פרויקט מתמשך. עבדנו עליו יחד במשך כשבוע וחצי ויותר. בכל פעם כמה מילים או שורה.
עומר רצה לצבוע כל אות בצבע אחר וגם זה לקח זמן והשקעה.
כשהמכתבים היו מוכנים, עומר נתקף בביישנות לא אופיינית.
פתאום הביך אותו ללכת ולתת אותם לאנשי השכונה.
ברור שלא וויתרתי… הלכנו יד ביד למסור את האיגרות ליעדן. אני כמובן רציתי לתעד את המפגש המרגש, אולי לצלם את המכתב תלוי ליד מחירון הירקות, אבל החיים זורמים באופן הרבה יותר מהיר מיכולת התיעוד שלי, ולא כולם רגשנים כמוני…
אבל גם בלי רגשנות – החברים של עומר ונועם שמחו מאוד לקבל את אות הכבוד, ונתנו להם כאפה ידידותית אחרונה כברכת שלום.
אשמח לשמוע איך הילדים שלכם נפרדו מגן אהוב, משכונה או עיר שאותה עזבו. מוזמנות לשתף בתגובות.
10 תגובות
את הרגישות, האכפתיות שלך והיכולת להוקיר תודה את מעבירה לילדיך, זה פשוט נפלא! אני בטוחה שכבר היום הם יודעים להודות על היחס הטוב שהם מקבלים, לזהות את האכפתיות, המילה הטובה ולומר אותה בחזרה.
מכתבי הפרידה בווודאי היו משמעותיים הן לילדיך והם לאנשים שקיבלו אותם, זו מחווה שתחקק בלב שני הצדדים.
תודה על השיתוף, הלוואי ואנשים נוספים ילכו בדרכך…
תודה ליאת יקרה! המכתבים בהחלט היו משמעותיים וחלק מתהליך עיבוד הפרידה, בעיקר אצל עומר שהיה יותר מעורב. אני שמחה גם שהנוכחות של הבלוג בחיים שלי – גורמת לי לחשוב עוד יותר על הנקודות האלה,
ומעצימה אותם בחיים שלנו.
וואו!!!
יש משהו שאת לא עושה? זה רעיון כ"כ מקסים ומלא אכפתיות.
בתור בת לגננת בעברה יודעת שכל פתקון תודה נשמר עם הרבה הערכה גם שנים אח"כ.
ולכן בטוחה שלאחר שקיבלו את המכתבים המקסימים הם תלו את זה למזכרת.
שמחה ששיתפת גם שנה אחרי.
מי ייתן שירבו אנשים כמותך וטוב מאוד שתיעדת את התהליך:)
תודה רעות! יש רשימה ארוכה של דברים שאני לא עושה (למשל סידור הבית, ספורט, קיפול כביסה בזמן, ובישול מורכב יותר מחביתה…).
מקווה שהם שמרו את המכתבים, או לפחות שמרו את החוויה הקטנה הזו בליבם, ואת עומר ונועם בזכרונם 🙂
אני כל כך מזדהה עם העצב מהפרידה מכל הדברים הגדולים והקטנים, ומכל האנשים שהבנות הכירו עוד כשהיו בבטן… מאיר יובל ומשה מהמכולת, בני מהצעצועים, לב השען שתירגם לנו ביטויים ברוסית שעלמה למדה בגן… איך לא חשבתי לישום פרידה בין הבנות לבינהם? אני מניחה שמאותה סיבה שלא רציתי שיראו את המובילים מגיעים והדירה ריקה. לא רציתי שיקחו את זה קשה כמוני, לא רציתי שיתעצבו. אפילו פרידה רשמית מהבית לא עשינו.
גלית, אני מניחה שאצלכם, בגלל המעבר הכל כך דרמטי וכל כך רחוק, העצוב והקושי גדול שבעתיים, והן גם הרבה יותר צעירות. יכול להיות שזה מה שגרם לך לנסות להימנע מהקושי.
המזכרות שהכנת לחברים לעומת זאת, משובחות (אי אפשר שלא עם הצילומים שלך). נדמה לי שתכננתי לתת צילום לכל חבר אבל די בטוחה שלא הספקתי. you can't have it all.
במקרה של עומר ונועם לראות את המשאית והמובילים היתה אטרקציה משובחת, והכנו אותם לזה שבועיים שלושה מראש על ידי שיחות. לא עשינו ממש פרידה רשמית מהבית,
אבל ישנו בלילה האחרון על מזרניםובאנו עוד פעם אחת כמה ימים אחרי כדי לראות את הדירה הריקה (ולוודא שהסיוד יצא טוב…).
מקסים נעמה! איזו רגישות!!
תודה קרן יקרה!
מרגישה כאילו אני כתבתי את זה… גם אנחנו עזבנו את תל אביב ממש לפני שנה באוגוסט 2015. וגם לנו רגשות חמים משכונת נווה אביבים ( אפילו המרפסת אצלכם כל כך דומה לשלנו- מרפסת הגונגל שנשקה לגינת השחמט היפיפייה). עכשיו אנחנו בכפר סבא והגעגועים עזים….
גינת השחמט באמת מקסימה, מבינה את הגעגועים שלך לשכונה הנעימה הזאת. קשה לעזוב 🙂