היום אני מתרגשת לשתף באחד הפרויקטים האישיים ביותר שיצרתי. מתנה משפחתית ואישית במיוחד שהכנתי בשביל המשפחה שלי ובעיקר בשביל עצמי, והיתה לי מקור להתרגשות ושמחה בכל רגע שהקדשתי לה.
הפרויקט הוא ספר או קטלוג שהוא מחווה לסבתא שלי, אטי אורבך ז”ל.
ספר שנעשה כולו באהבה וגעגועים ופרצי צחוק וזכרונות וריחות ילדות.
הספר לא היה קורם עור ודפים אם לא היתה לי שותפה מופלאה לדרך – אחותי טליה, שיחד איתי הגתה, חלמה, הפיקה, צילמה ועיצבה.
אני חייבת המון תודות לשותפותי לצילומים ולחיים, שדגמנו, צחקו, נזכרו ותמכו בכל התהליך, וגם הסכימו שאשתף בו – שבע בנות הדוד שלי: אילן, איילת, אורטל, אלינור, איה, הדס ואילי, כולן נכדות גאות (מאוד!) של סבתא אטי ונשים מרשימות, חזקות, מוכשרות ויצירתיות בזכות עצמן (סבתא זכתה לשלושה בנים, שהעניקו לה לא פחות מתשע נכדות).
סבתא שלי, אטי אורבך, אהבה יופי. בגדים אלגנטיים. ציורי שמן. רהיטים עתיקים. כדי זכוכית מעשה ידי אמן. וקרמים. ולקים. ובשמים. קשה היה לתפוס אותה עם ציפורניים לא מטופחות ומשוחות בלק (לשם כך היתה מרחיקה באוטובוס עד שכונת הדר בחיפה אחת לחודש לפחות).
בגיל 16 עברה סבתא שלי את הדרך לגיהנום וחזרה. כילידת הונגריה נשלחה עם הוריה, אחותה רותי, ואחיה הקטנים לאושוויץ בירקנאו. אחותה והיא (שהיו נערות בנות 16 ו-15) שרדו את המחנה, את צעדת המוות ואת האובדן הנורא והחטוף של משפחתן.
ובתוך התופת הזו, סבתא היתה מספרת לנו, היא חיפשה בכל פעם שיכלה חתיכת זכוכית קטנה. חתיכת זכוכית כדי לנקות מתחת לציפורניים.
חתיכת זכוכית שתעזור לה, אולי, לשמור על תחושה אנושית, על מידה זעירה של ניקיון ויופי במקום כה מחריד.
בשביל סבתא שלי, היופי, האהבה למה שטוב ומהנה בחיים והיכולת ליהנות מהם עד הסוף הם חלק ממה שעזר לה, לדעתי, לשרוד. יופי משמעו היה בחירה בחיים.
היתה בה משיכה לכל מה שאופטימי ומשמח את העין. לכל מה שטעים, לכל מה שיש בו איכות אמיתית.
כשעלתה לארץ ובשנות נישואיה הראשונות לסבא יחיאל – הם חיו בעוני ובצמצום שהיום קשה לדמיין. אבל גם אז, סבתא נהגה לספר, היא אהבה להגיש את האוכל מסודר בצלחת באופן יפה וצבעוני. היא העשירה את נפשה באמצעים הדלים שעמדו לרשותה, חסכה פרוטה לפרוטה כדי לקנות פעם בשנה או שנתיים כד עתיק לקשט את הדירה שלהם. את האהבה הזאת ליופי ולאיכות היא טיפחה דרך אוסף הולך וגדל של כדים, גביעים, כוסות חרסינה ופסלים עתיקים שאספה במשך שנים, וגם דרך ארון הבגדים שלה.
כילדות נהגנו אחותי ואני להציץ בארונות שלה, המסודרים ושמורים להפליא, לגעת בשמלות מוזהבות וחליפות צבעוניות מרשרשות, ללטף תיקי עור נחשיים ומעילי פרווה (שקצת הפחידו אותנו), ולספור זוגות של נעלי עקב שמורות היטב. סבתא אהבה את הבגדים שלה, והיתה גאה בטיפול המסור שלה בהם, טיפול ששמר על איכותם לאורך עשרות שנים. היא אהבה לספר לנו את סיפורו של כל בגד, מתי קנתה אותו, לאיזה אירוע לבשה אותו ומה היו הדעות המפורטות של נשות הדר המטופחות על מה שלבשה. “היתה לי תאליה נהדרת!”, נהגה לפאר את היקף מותניה הדקיק כשהיא מחזיקה שמלה כסופה שלא עלתה על אף אחת מאיתנו.
היה לה גם סיפור, שמעולם לא הצלחנו לוודא, על כך שמר ארמין גוטליב עצמו, המייסד של גוטקס – רדף אחריה בבריכה הציבורית כדי להביט מקרוב בביקיני שלבשה ("הראשון בארץ!") ולקבל השראה.
היתה בה אלגנטיות טבעית. וגם הבגדים שלה היו לרוב קלאסיים ומאופקים, עם כמה יציאות משונות או מצחיקות.
למרות הנטייה שלה לאספנות – סבתא היתה גם נדיבה מאוד, ואהבה לחלוק. די שנדמה היה לה שהעפתי מבט עורג בפריט מסוים, צעיף, כד או זוג נעליים – מיד רצתה לתת לי אותו במתנה: "אין כיסים בתכריכים", נהגה לומר.
שום דבר לא עובר איתנו לעולם הבא.
כמה חודשים אחרי פטירתה התכנסנו – תשע הנכדות שלה – בדירתה החיפאית, להרמת כוסית לזכרה, העלאת זכרונות וחלוקה (הוגנת!) של האוצרות שבארונותיה. כל אחת בחרה את הפריטים אותם היא רוצה לשמור, אולי גם ללבוש. מסדינים ומפיות רקומות, דרך נעלי סירה וכפפות עור ועד קומביניזונים דקיקים (מאלה היה לה אוסף מרשים ומעט מפתיע).
כמה חודשים אחר כך החלטנו, אחותי ואני, לצלם ולעצב ספר.
תשע נכדות לובשות את הבגדים של סבתא.
בנות הדוד שלנו שמחו לשתף פעולה במשהו שכל כך קרוב והולם את רוחה של סבתא אטי.
נפגשנו בבוקר שבת אחד, וכל אחת הביאה איתה את הבגדים, התכשיטים, התיקים והנעליים שסבתא נתנה לה במשך השנים, ואת אלה שבחרה במפגש הקודם שלנו.
האווירה היתה שמחה ועסוקה. היו לנו הרבה בגדים שרצינו להספיק לצלם, והרבה בנות דודות… שמח! הרמנו שוב כוסית לזכרה של סבתא, אכלנו כמה עוגיות טעימות ונזכרנו במשפטים המצחיקים שנהגה לומר בעברית שנשארה בה קצת הונגרית. למשל: נעלים לא קונים על רגל אחד.
כרקעים ואביזרים משלימים השתמשנו בסדינים הפרחוניים, במפיות הקרושה, במפות הרקומות, בשטיחים הפרסיים ובכדי הגאלה שסבתא אספה באדיקות.
בסופו של היום התמונות עברו למחשב למיון וטיפול, ועבודת העיצוב התחילה (ממליצה ללחוץ על התמונות כדי להגדיל אותן).
הצילומים יצרו חיבורים משעשעים בין צעיפי ולנטינו לג'ינסים קרועים (שהבאנו מהבית, קרעים לא היו הסטייל של סבתא).
אחד העמודים האהובים עלי הוא הקולאז' הזה, שבו מופיעה יד (או רגל) של כל נכדה עם תכשיט או אקססורי אחר שקיבלה מסבתא. בתמונה שלה במרכז הקולאז' אפשר לראות איזו אישה יפה היא היתה.
בריבוע השמאלי התחתון – היד שלי עם שני צמידים שאהובים עלי במיוחד. צמיד עלי הזהב משמש אותי המון גם היום, ואת צמיד הזהב ה"סרוג" ענדתי בחתונה שלי ויש לי אליו אהבה מיוחדת.
המפות והמנורות של סבתא שימשו רקע. את הכפולה שלי (האחרונה, עם החליפה באדום ובז') אני מכנה ביני לבין עצמי "כפולת הסופר נני"…
אחת הכפולות האהובות עלי. בגדים שחורים ומפיות רקומות ברקע. סבתא העבירה את השיק שלה לכל הבנות דוד שלי, בטונות!
הפוגה קומית קלה באווירת עקרות בית מהפיפטיז. גם הקומוקום והטלפון היו שייכים לסבתא.
הופתענו לגלות בארון של סבתא המון בייבי דולים וכותנות לילה דקיקות.
אילי המהממת מדגמנת חלוק בית משיי על רקע סדיני כותנה ורדרדים.
מקסים לראות איך הסגנון האלגנטי של סבתא אטי השתלב במלתחה של תשע נשים כל כך שונות.
לסבתא היו גם לא מעט בגדים מוזרים, מצחיקים או מוגזמים, כפי שאפשר לראות. הדס (בתמונה) מספרת שכמה וכמה פעמים רדפו אחריה ברחוב וניסו לקנות ממנה את הסוודר הזה!
וגם בגדי ים שצולמו בין החמציצים החורפיים (תמיד מצלמים בגדי ים בחורף, לא?)
בכפולה האחרונה צירפתי לקולאז' תמונות של מאחורי הקלעים ביום הצילומים, ושילבתי בהן צילומים ישנים של סבתא.
אם סבתא היתה רואה את הספר הזה – אין לי ספק שהיא היתה מתרגשת מאוד.
אולי היתה גם שואלת במבטא הונגרי ובחיוך השובבי שלה: "את אוהבת קצת את הספתא שלך, הא?"
אתרגש במיוחד אם תבחרו לשתף דווקא את הפוסט הזה, הוא קרוב ללבי.
120 תגובות
לא, פשוט אין מילים.
הרעיון, הביצוע, הכיף שבטח היה לכן בצילומים. העובדה שהיתה לך סבתא כזו, ושיש לך אחות כזו, ובנות דוד כאלו, קרובות, מתוקות, זורמות עם הרעיונות ומן הסתם יצירתיות לא פחות מכן.
אני לגמרי מאמינה לסיפור על הביקיני
מתרגשת עד דמעות מהזכוכית באושוויץ,
נדהמת מהבגדים היפהפיים (השמלה שאת לובשת! ובגד הים!)
ושמחה מאד לראות כמה נבונות ומקסימות אתן כולכן. לי יש בבית כמה חפצים ששמרתי מביתו של סבא שלי, שאמנם איני יכולה ללבוש, אבל שמחה מאד שהם כאן לידי כל יום.
תודה רונית! בנות הדוד שלי באמת יצירתיות, כל אחת בדרכה המיוחדת. אמנית הדפס, אדריכלית, מעצבת תכשיטים ועוד ועוד.
בואי נגיד שאני חושבת לא מעט מה ללבוש לפני כל מפגש משפחתי 🙂
תענוג לפגוש את כולן יחד, באמת אחווה נשית והמון פרגון לכל מה שכל אחת עושה בחייה.
איזה כיף שאהבת!
וואווו איזו סבתא. ואיזה בגדים. פוסט מרתק מקסים ומרגש כל כך.
תודה רבה שרון! אוהבת את הרגעים המרגשים של החיים… סבתא באמת היתה טיפוס מיוחד, מצחיקה, אופטימית למרות מה שעברה,
מלאה סיפורים כרימון בשל ואספנית של דברים יפים.
פוסט מושלם!
מרגש, אסתטי, מעורר זכרונות וכמיהה לימים אחרים.
תודה רבה אורה 🙂
פוסט נפלא!
הצלחתן להפוך סיפור קטן ואישי לסיפור מרתק ונוגע.
לא רציתי שיגמר…
תודה רבה יעל! שמחה שלא רצית שייגמר, בואי לבקר שוב!
בכיתי כבר בפעם הראשונה שראיתי את זה (בחוברת ממש) ועכשיו – אחרי שנוסף הארון של אמא שלי עם הבגדים המיוחדים שלא תלבש יותר – ממש טפטפתי על המקלדת…
מירי אהובה, ליווית את הפרויקט עם העין האוהבת שלך והמילים המרגשות מהרגע שנולד ועד שיצא לאוויר הפייסבוק והבלוג.
תודה רבה.
וואו, פוסט מקסים ומרגש!
ומצטרפת לכל מה שרונית כתבה.
גם לי היתה סבתא מהממת עם טעם משובח ויש לי כמה צעיפים שלה ואוסף קלאצ'ים קטן.
תודה דניה! איזה יופי שהיתה לך גם סבתא שווה שהשאירה אחריה חותם ואקססוריז!
אחד הפרוייקטים הכי יפים ומרגשים שנתקלתי בהם בעת האחרונה. גרם לי להתגעגע גם לסבתא שלי.
היצירתיות שלך מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
וואו מיכל, ממש מרגש לשמוע שאת חושבת כך. תודה!!
מרוגשת באופן קיצוני מהפוסט הזה.
אני עוקבת אחרי זה זמן מה, בזכות עינה החדה של מנהלת הסטודיו שלי, רתם לבנון.
אי אפשר שלא להתפעל מכשרונך ולרצות להכיר אותך באופן אישי.
האיכות עוברת במשפחה. אני מאמינה בזאת ומטפחת את דור ההמשך.
נראה לי שפשוט ארים לך טלפון ונמשיך משם.
קרן, תודה רבה! היה כיף לדבר איתך!
האיכות שסבתא שלי כל כך אהבה באמת עברה הלאה,
לכל אחת מבנות הדוד (ואחותי!) בדרכה. כמובן היו עוד גנים שהיו מעורבים בדרך…
מרגש לחשוב שמשהו ממנה חי בנו גם היום.
נכדות נחת לסבתא משובחת!!! איזה פוסט מקסים ומרגש. זכיתן.
יצא לך חרוז זהר! ולא במקרה אני בטוחה. תודה רבה!
מקסים!
פרויקט שונה ואישי ביותר כמו שאוהבת:)
איזה כיף שזכיתן כולכן לסבתא כזאת.
לדעתי (רק מהמעט שקראתי כאן) היא הייתה מתרגשת בטירוף.
יש עוד עמודים לאלבום המשובח הזה? אם כן אשמח לראותם.
כנכדה לסבים בעלי סיפורים מעניינים ושווים בטירוף שרבים מהם התבררו כאמת לאמיתה
אני לגמרי מאמינה לסיפורה של סבתך.
תודה על השיתוף והמשיכי לרגש.
תודה רעות! מי כמוך יודעת להעריך משפחתיות ודורות וזכרונות 🙂
יש עוד עמודים, אך רובם של בייבי דולים שקפקפים, אותם החלטתי לא להעלות מטעמי הפרטיות של המשתתפות.
אשמח להראות לך בלייב מתישהו, בספר עצמו.
מרגש עד דמעות. כמה יופי ואיזה שיתוף פעולה שמח. רעיון נפלא.
תודה רבה ורד. היה באמת שמח לצלם ולעצב! ההוצאה של הפוסט הזה החוצה רק
גרמה לי להתגעגע לאיזה מפגש בנות דודות שמח וטעים.
וואו, נעמה. זה פוסט מרגש כל כך. איזה פרויקט מדהים, הכל, מהמחשבה והתכנון והביצוע וההתגייסות של כולכן, ואיזה כיף לכן שיש לכן אחת את השניה, שלושה בנים ותשע נכדות?! זה ממש דורש איזה סרט דוקומנטרי, בטוח שיש פה המון סיפורי גירל פאואר מרגשים ומעצימים. עשית לי געגוע לסבתות שלי, שכבר מזמן אינן כאן איתנו. והכל כל כך יפה… תודה לך!
וואו מיכל, את ממש צודקת, יש שם בהחלט סרט דוקמנטרי עתיר פיתולים ומסתורין.
כנראה במשפחה שלנו אף אחד לא ירים את הכפפה, אבל כיף שיש את המזכרת הזו לפחות לצד הזה בחיים של סבתא.
מרגש ומקסים באופן לא נורמלי!
תודה רבה יערה!
נותרתי מרוגשת עד דמעות מול המסך.
את מופלאה!
את בעצמך מופלאה נעה אהובה!
איזה פרוייקט מרגש! מהחלוקה, המפגש, והכנת ספר מכל הדברים היפים האלו. אחד הפוסטים המרגשים שקראתי, שלך ובכלל. נהדר.
תודה רבה גלית, זה מאוד מאוד מרגש אותי שאת חושבת ככה. לחיי פוסטים שווים! (משני צידי האוקיינוס)
פוסט מרגש קסום וגאוני!!!
הצרפקות על זיכרונות מבית סבתא.
הצלחתי ממש לחוש דרך התמונות את אהבתכן לסבתא המיוידת שהייתה לכן.
אשריכן!!!
גם לי יש הרבה פריטים מבית סבי וסבתי.אני עושה בהם שימוש רב בימיי צילום.
אי אפשר לתאר את תחושת הלב עמוק בפנים כשאני משתמשת בהם.
נהניתי והתרגשתי עמיכן❤
תודה לימור, אני לגמרי מסכימה איתך – בהרבה אירועים מיוחדים אני משתמשת בתכשיטים שירשתי מסבתא שלי,
וזה תמיד מרגיש מאוד מיוחד, כאילו היא קצת כאן איתי. מתגעגעת אליה 🙂
וואו גאוני! נהניתי לקרא ולהתאהב בסבתוש
תודה יונית! מחמם את הלב שהמילים (והבגדים!) גורמים לאנשים להכיר אותה קצת.
איזו מחווה מרגשת לסבתא
אפשר לשאול מאיפה הנעליים של הבתדודה שלובשת כפפות חומות וחולצה אדומה בgif שבהתחלה?
תודה נעם! לגבי הנעליים, אני בודקת. לדעתי הן היו של סבתא שלי אבל לא סגורה על זה.
לא היינו באותה מידה כך שנעליים לא זכיתי לרשת ממנה.
נעם, תגובה מאוחרת, הנעליים של אחותי מאיטליה ו… היא רוצה למסור אותן. אז אם את מידה 39-40 (הן ארוכות) – מוזמנת לכתוב לי ואקשר ביניכן.
מרגש לראות לקרוא ולהיכנס לעולם שכולו יופי
כל כך יפה לראות את החיבור עם הבנות דודות
ובטוחה שסבתא שלכן גאה בכן ומאושרת מהיצירה שיצרתן
מאוד מתחברת לסיפור על הסבתא והשורשים,
גם אני כתבתי פוסט על ההשראה שלי מסבתא שלי
מאוד התחברתי לפוסט שלכן
תודה רבה מיכל. אשמח לקרוא את מה שכתבת על סבתא שלך.
ואני מאמינה שאי שם סבתא שלי מחייכת ונהנית מכל תשומת הלב שמורעפת עליה,
גם מהפוסט וגם מהלבישה היומיומית של הבגדים שלה. והכדים והכלים שלה שנמצאים בבתים של כולנו.
פשוט מושלם!
בדיוק כשציינתי שנה ללכתה של סבתא עליזה שלי, שהארון שלה הוא חלומי במיוחד בשביל חובבת וינטאג' כמותי, בדיוק כשגעגועים מעיקים אבל מתוקים, אז באת עם הפוסט הזה והקסמת את יומי ועולמי. פשוט נפלא!
תודה לך.
נועה, הארון של סבתא שלך באמת נשמע חלומי,
לגמרי מעודדת איתך לעשות פרויקט דומה אם הבגדים עדיין אצלכן, עם אחיות, חברות או דודות.
זה כיף גדול שיש מזכרת כזאת.
איזה כיף לך על ספתא אטי, ובכלל המשפחה המופלאה שלך. התמונות מקסימות, הסיפור מקסים ומרגש ואני לא יכולה לחכות לראות את הספר הגמור.
תודה רבה נועה! באמת אוהבת את המשפחה הזאת, וגם האוכל במפגשים משפחתיים טעים לאללה שזה בונוס!
שמחה שקראת והתרגשת.
הספר הגמור אגב אצלי, אז אם פעם נממש את הקפה שדיברנו עליו באחת ההתכתבויות אביא אותו איתי 🙂
כמה אהבה נעמה – שיתפתי בפייס שלי : ) תודה
תודה רבה שושה!
נעמה, בזכות הדף הזה אני נחשפת לבלוג שלך (תודות לשיתוף של קרן שביט). הצלחתי להתרגש ולחוש את סבתא שלך דרך הסיפור, התמונות והסטייל המאוד מאוד מרשים.
ניחוח אירופאי ושיק פורצים מהתמונות.
רעיון מופלא וצילומים שמחים להנציח אישה שללא ספק נראה כי היתה מיוחדת.
מרגש.
תודה רבה ענבל! שמחה שהצלחתי להעביר חלקים מהאופי והיופי של סבתא שלי 🙂
פעם אחרונה שאני קוראת את הבלוג שלך נעמה- אני לא מפסיקה להתייפח. אין דרך מקסימה וראויה יותר לזכור את סבתא ואת הדרך שבה היא אהבה לחיות. אנחנו עשינו תחרות קילוף פירות 🙂
תודה מור! תחרות קילוף פירות זה אדיר! נשמע כמו סבתא לעניין.
מהמם ומרגש ברמות אחרות! דמעות עלו בעיניי. עשיתן עבודה מיוחדת, עדינה, רגישה ומרגשת במיוחד. כולי תקווה שיום אחד, כשיגיע תורי לפרוש לעולם שכולו טוב, מישהו מצאצאיי יכין לי מחווה ברמה כזו…
כתוב נפלא ומצולם נפלא.
יוליה
יוליה! איזה כיף לפגוש אותך כאן! עם אהבת הבגדים שלך – יש סיכוי שזה יקרה (עם הבגדים שלי – אין סיכוי שבעולם).
פוסט מרגש, בתמונה של הסבתא בזקנתה בסוף גם בכיתי… סבתא שלי היא בדיוק כזו, תוצרת רומניה אמנם, אבל אספנית ופאשיניסטה גדולה. לצערי הנכדות שלה לא כל כך מעריכות וינטג', ועם המעבר שלה לבית אבות חלק גדול מהאוצרות אבדו 🙁
תודה ענת! זאת תמונה שגם אני מאוד אוהבת. צילמתי אותה במהלך ריאיון שעשינו אני ואחת מבנות דודי,
כשנה לפני שסבתא נפטרה. אני כל כך שמחה שהיה לנו השכל לעשות את הריאיון הזה, לשמור פיסה קטנה מצורת הדיבור שלה,
מהתנועות שלה. היא ישבה על הכורסה שבצילום ושם נערך הריאיון, וצילמתי גם צילומי סטילס, זה אחד מהם.
חברה שיתפה,
פתחתי את הפוסט והתמוגגתי, התרגשתי, התקנאתי ומאד מאד אהבתי את הכתוב והצילומים.
זכיתן בסבתא לתפארת, ובתשע בנות דוד אחת בשניה.
אלבום נפלא.
תודה רבה תמר! שמחה שקראת והתרגשת 🙂
כסבתא התרגשתי פעמיים אחת שזכתה לנכדות נפלאות שידעו להציג באהבה את סבתא אטי וחייה ופעם שנייה שמצאו דרך להנציח את דמותה
תודה רבה ציפי. מרגש לשמוע את זה מסבתא 🙂
יש עכשיו במשפחתנו מהצד השני סיעור מוחות –
איך להכין משהו לסבתא השניה, שלשמחתי חיה ומקסימה בדרך שונה לחלוטין.
אמנם זה משהו שיכל לקרות כנראה רק אחרי מותה עם חלוקת הבגדים,
אבל אני לגמרי בעד למצוא דרך לשמח ולהאיר אנשים שיכולים לחוות את זה כאן ועכשיו.
אחד הפוסטים המרגשים!
נותרתי ללא מילים, רק דמעות..
הפקת אופנה יפהפייה, נשים יפות ומשפחתיות מקסימה.
סבתך הייתה בוודאי גאה.
גרמת לי לחשוב על הסבתות שלי…
תודה שולמית. אני באמת גאה בסבתא שלי ובבנות דוד הקסומות שלי, אחת אחת יצאו משובחות 🙂
איזה אוסף! של אופנה ושל נכדות. מקסים ומרגש. ואיזה סבתא- זכיתן.
האם הוצאת את הספר לאור או שהוא מופיע רק במסגרת האתר שלך?
תודה מיכל! הספר לא יצא לאור, הוא הודפס בעותק אחד לכל בת דודה ועותק לכל אחד מההורים של בנות הדודות – כלומר להורים שלי ולדודים והדודות שלי 🙂
אין לי תוכנית להוציא אותו לאור בשלב זה, אבל מי יודע?
כל כך מקסים, כל כך הונגרי עם ניחוח טווסי – בודפשטי ? אמא שלי, בת כמעט 90, פחות השקיעה בבגדים אבל עד היום אני לוקחת אותה פעם בשלושה שבועות לספרית ולמניקיור. ציפורניה המטופחות,הגם שהן מחוברות לאצבעותיה הראומטיות והנוקשות, יפיפיות גם כיום ומהוות אטרקציה לנכדים ולנינים ❤❤❤
כתבת כל כך יפה על הנשים ההונגריות שושי! לא יודעת אם זה עניין תרבותי אירופאי או עניין של דור או פשוט העדפה אישית,
לא חקרתי את הנושא לעומק. אפשר לראות גם במשפחה שלי אצלי ואצל בנות דודי שכל אחת יש לה את "מידת הטיפוח" הפרטית שלה,
יש כאלה שיותר בעניין ויש כאלה שפחות. אפשר לקרוא לזה סולם המניקיור…
ובכן, ראשית: איזה יופי. הייתה לכם סבתא ממש לעניין. רבת טעם ואישיות.
מזלכן. ונפלא לראות איך היסטוריה קמה לתחיה. ולא בחנות בגדים יד שניה.
יש לקנא בהנאה המשותפת שלכן ובכייף שנשקף מכל תמונה.
אפשר לכתוב כבר סיפור .
בהצלחה וכל טוב.
תודה רינה! אהבתי את "היסטוריה קמה לתחיה". וזה היה באמת כיף של מפגש ויום צילומים. תודה!
כל כך נהניתי, רעיון מקורי וביצוע נהדר, אשרי סבתא אטי, בניה ונכדותיה.
תודה
תודה רבה גלית!
כל מה שראיתי פה היה מלאכת מחשבת.
אני לא מכירה אתכן אך התרגשתי מאד מסיפור , מהתמונות של סבתא וביחוד מהמספר על היד.
להשאר יפה ואופטימית הוא נכס .
גם אתן מקסימות ונראה שנהנתן מאד .
הרעיון קסום והביצוע עוד יותר .
מאחלת לכן בריאות .
אראלה . בת 65 .
תודה רבה אראלה. גם אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה את התמונה האחרונה עם המספר על היד.
פוסט מרתק ומרגש במיוחד
אני מבקשת את רשותך לפרסם אותו בניוזלטר שלי שמופץ ל 720 פאשניסטיות חובבות ווינטג'ויד שנייה
הי ברונית, תודה רבה! כותבת לך למייל לגבי הפרסום בניוזלטר
כ"כ הרבה שיתופים עשו לפוסט הזה בפייסבוק שהייתי חייבת להכנס ולקרוא.
לא הצטערתי לרגע….
קראתי בשקיקה….
הצילומים מרחיבים את הלב והנשמה…
והסיפור בכללותו מרגש….
משפחה מיוחדת אתם….
שאפו
תודה איריס, גם אני עדיין מעט בהלם והתרגשות מכמות השיתופים. מרגישה את סבתא קרוב אלי בימים האחרונים. תודה לך
נעמה יקרה,
כשלב הומה פוגש יופי וכישרון נוצרים פרוייקטים מרניני-נפש כאלה, המרחיבים את הלב ואת הנשמה. ברור לגמרי שספתא השאירה לך מלוא החופן מן השניים… תבורכי מנשים!
גיסי
תודה גיסי.
ריגשת אותי.
לב הומה.
זאת בדיוק התחושה שהרגשתי תוך כדי העשייה הזו,
וזו ההרגשה שאני רוצה לעורר בכל מה שאני עוסקת בו.
המהות של מה שאני עושה.
נתת לזה מילים חדשות. תודה
אשריך, ואשריכן, שזכיתן ב"ספתא" כזו, והצלחת לגרום להתאהבות מיידית בה, ובכן.
כל כך עדין, יפה ומרגש הסיפור שלך. כמובן שסבתא אטי עכשיו ממשיכה לחיות בלב כל הקוראות של הסיפור שלה.
כבר שנים שאני מרגישה שבחפצים שהיו שייכים למי שכבר איננו, יש משהו מהבעלים הקודם. כך אני עונדת תכשיטים, צעיפים וגם פרטי לבוש של אמי ז"ל, של דודותי ז"ל וכן של חברות קשישות שהלכו גם הן לעולמן, והן ממשיכות, להיות איתי .
תודה.
תודה רבה ליאורה!
המחשבה שדמותה של סבתא שלי נמצאת עכשיו במחשבות של אנשים ונשים אחרים –
שכלל לא הכירו אותה – משמחת ומרגשת. לחיי חפצים עם חיים חדשים!
איזה יופי של פרוייקט. כל כך מלא בנתינה, כי גם אם קיבלתן את הבגדים, התיקים, התכשיטים וכו'- הרי שהענקתן זכרון כה מתוק לסבתא מתוקה שכזו. ובכך אני בטוחה ששימחתן אותה, (היכן שהיא לא נמצאת;) ] .
גרמת לי כל כך להתגעגע לסבתא ריבה המדהימה שלי. השמלות שיש לי ממנה- לא נס ליחן, הבדים כה איכותיים שנשמרים, ונשמרים ונשמרים. סבתא היתה הולכת לגברת דרורי, תופרת בחיפה, והשמלות נתפרו למידתה ולטעמה האישי. היא ממש לא היתה עשירה (שלא לומר קיבוצניקית!) אבל היה לה סדר עדיפויות של אסתטיקה ונעימות בעין- במקום הראשון. לצערי, בתור אמא לשני קטנטנים אני לא מוצאת את הכוחות לסדר עדיפויות שכזה (אולי שיגדלו קצת). סבתא ריבה היקרה היתה בעלת הסתכלות חיובית ופשוטה על החיים. היתה עושה כל בוקר יוגה עוד לפני שידעו לקרוא לזה כך.
גרמת לי לחזור לקבל ממנה השראה- וזה משמח מאד. תודה לך.
יש לך בלוג מקסים ואני מחכה להמשך,
אין לי ספק שתצליחי עם כשרון הכתיבה , האסתטיקה והנעימות המתפרצת ..
יישר כח,
מהגר.
וואו הגר, אני כל כך שמחה לשמוע שהפוסט גרם לך לחזו רולקבל השראה מסבתא שלך!
היא נשמעת מקסימה ביותר. וגם לי אגב (כאמא לשני קטנטנים בעצמי) אין את סדר העדיפויות הזה בחיים עצמם.
הבלוג הוא בועה של אסטתיקה וסדר ויופי בחיי הכאוטיים 🙂
וואו, איזו סבתא מיוחדת. מרגש שאחרי כל מה שעברה בחייה, תמיד מצאה את היופי בכל דבר.
את הסבים שלי, לצערי, כלל לא הכרתי. וכל פעם שאני רואה סבא ברחוב, מתחשק לי לאמץ אותו. למזלי היתה לי סבתא אהובה והגעגוע עמוק. תודה על רשומה מדהימה!
תודה רבה! הייתי מלווה לך את סבא שלי אבל שניהם כבר הלכו לעולמם 🙂 יש לי עוד סבתא אחת מהצד השני,
אני יכולה לסדר לכן דייט 🙂
אוי,נעמה,מה שאת עושה לי כל פעם…כל כך התרגשתי מהסיפור,מהכתיבה שלך,מהתמונות…וואו ! כל הזמן חשבתי על שלושת הבנות שלי שמעריצות את הסבתא שלהן ,תמרה,אמא שלי – אישה עם סטייל,איך שהן בודקות כל הזמן בארון שלה ואיך שכל אחת מהן ,בגיל שנתיים איכשהו מצאה את עצמה בארון הנעליים של הסבתא – אנחנו תמיד צוחקים שזה בגנים שלהן…
פוסט מדהים ,כל הכבוד לך !
תודה רבה ג'ני! מסתבר שיש לא מעט סבתות (לפחות בין הקוראות שלי) שיש להן ארון בגדים מרשים והרבה סטייל.
פעם כנראה היו גם עושים בגדים אחרת, וגם שומרים עליהם אחרת כי היה פחות לכל אחד.
אולי הנכדות שפעם אולי יהיו לי יזכרו בערגה – סבתא נעמה לבשה זארה… וקסטרו… ופול אנד בר…. 🙂
סבתא שלך יפייפיה..! לא מכירה אותך אבל פוסט מקסים.
תודה טל! גם אני אוהבת מאוד את היופי שלה… עצמות הלחיים האלה, אח!
נעמה, הפוסט מרגש. הרעיון משגע !!! מקורי, יצירתי ועושה חשק להצטרף לחגיגת הסטייל המהממת שלכן. איזה כיף לסבתא אטי שלכן שככה בחרתן והצלחתן (!) להנציח אותה, את נשיותה, ואת סבתאותה. כיף לקרוא וכיף לראות את התמונות. ה-ש-ר-א-ה.
תודה רבה מירב! כיף ומרגש לשמוע שרצית להצטרף!
וואו, מרגש ויפיפה. מחווה משגעת
תודה רבה!
ואו איזה פרורריקט מדהים ומרגש ?
תודה 🙂
קראתי, הסתכלתי וכל כך נהניתי. מתאים כל כך לטרנד ה reuse.
תודה רבה!
סיפורי סבתות תמיד מרגשים אותי. פוסט ורעיון מקסים??
תודה ירדנה!
איזה פוסט מקסים וכיפי! בתור מישהי שכמעט כל המשפחה המורחבת שלי תמיד הייתה בחו"ל (למעט כמה דודים ובני דודים רחוקים יותר ומקסימים : ) זה ממש מעניין לקרוא. הרעיון מדליק, האישיות של סבתא שלכן ממש "עוברת מסך" וקמה לתחיה.
תודה שלי!
שמחה לשמוע שסבתא עוברת מסך! lol
וואו… אין מילים לתאר את הרגשות המציפים בקריאת הפוסט והתמונות… אוחחחח התמונות.
פשוט מדהים
תודה רבה ניבה!
מרגש מרגש מרגש,
אני מזדהה עם כל כך הרבה מהתגובות לפני, אז רק אגיד –
תודה!
על ההשראה, על היצירתיות, ועל הכמות העצומה של אהבה שנושבת מכל מילה משפט ותמונה בפוסט.
תודה רבה רבה חיה!
אין לי מילים… רק וואאווו! ענק!!!! פוסט מרחיב לב! תמונות יפהיפיות, אהבה נדירה לדמות, לתקופה, לחיים!! תודה לך מכל הלב! נהניתי והתרגשתי מאד!
תודה רבה רבה שרון!
היי נעמה.
פרוייקט מקורי מדהים ומרגש.
שמי עפרי ואני היוצרת של הבלוג האינסטגרמי (SPOTLIGHT TIME (@spotlighttime
שבו אני מציגה עבודות של מעצבים צעירים מהארץ ומהעולם.
אשמח אם תעיפי מבט.
תודה רבה, ותמשיכי עם עבודתך המעולה.
עפרי.
הי עפרי, תודה רבה! מבטיחה להיכנס לבלוג שלך ממש בקרוב, נשמע מקסים
וואו! פרוייקט מרגש ומקסים! הסבתא בטוח היתה מרוצה מכן אתן אדירות.
תודה לילך!
טוב את גמרת אותי פה. מה זה היצירתיות הזו? הרגישות הזו? הרעיון והביצוע פשוט מושלמים. כמה אהבה עוברת דרך המסך. מרגש בטרוף
אתן מדהימות
וואו, סיון, תודה רבה רבה! מרגש לשמוע שאהבת 🙂
וואו, איזה יופי! מקסים, מרגש ומחמם את הלב!
תוך כדי קריאה נזכרתי שבזמן לימודי התיאטרון שלי, אי אז לפני בערך 16 שנה, באחת ההופעות עליהן נבחנתי, העלתי מונולוג של חנוך לוין, לצורך הקטע לבשתי את בגדיה של סבתא רבא שלי, פולניה למהדרין- שמלה, שאל סרוג, נעליים, שרשרת, משקפיים, תיק צד ואפילו פאה! (היא היתה אשה דתית וחבשה כיסוי ראש) ניסיתי לאמץ גם את הקול שלה ואת צורת ההליכה…
תודה דבורה! נשמעת סבתא קלאסית הסבתא שלך! מעניין אותי אם הבגדים עזרו לך להיכנס לתפקיד?
אין לי מילים לומר כמה הפרוייקט הזה מרגש אותי וכמה געגועים בלב הוא עושה לי לסבתא שלי… תודה. "גיליתי אותך" היום במקרה דרך הקבוצה של ענבל גיבור. מבטיחה להמשיך לעקוב.
תודה אפרת, וברוכה הבאה! גם לי הפרויקט והחשיפה שלו וכל מה שנלווה לכך גרם להתגעגע לסבתא שלי ביתר שאת (ולהתקשר לסבתא השניה!)
וואי, נעמה, כמה ריגשת אותי.
היגעתי אלייך דרך הפוסט עליך, אצל מיכל מנור, התחברתי מאד למקורות ההשראה שלך, במיוחד למקורות הסבתא שלך, וכמה שמחתי להיתקל בפוסט הזה.
איזו משפחה כייפית ומלאת מקוריות ויצירתיות.
תודה!!!!
תודה רבה גלית! סבתא שלי היא באמת מקור השראה! וגם הסבים האחרים, בדרכים שונות לחלוטין.
וואו! לראות אותך עם הבנות דודות שלך לקחו אותי לבית של סבתא שלי ולאחותי ולבת דודתי שהיינו עושות בדיוק אותו דבר! הארון, הריח שלו, הבגדים והתכשיטים…איזה זיכרונות הבאת לי וריח של נוסטלגיה. פוסט פשוט מעולה. מ-ע-ו-ל-ה
תודה רבה עופרה. משמח אותי שיש עוד ילדות בעולם שעשו בדיוק אותו דבר 🙂 סקרנית לגבי האוצרות שמצאתן שם.
היי נעמה,
הגעתי לבלוג שלך ממש במקרה מפוסט של עמנואלה בינר והתאהבתי!! גיליתי שיש לנו דברים משותפים – חשבתי שאני היחידה שמרגישה נוסטלגית לתקופת הילדות והבגרות שלי ושמחתי שאני לא לבד…
התרגשתי כל כך לקרוא את הפוסט הזה ועל הפרוייקט שהקדשת לסבתך ולרגע הייתי בטוחה שמדובר בסבתא שלי!! סבתא אוה האהובה, גם היא ילידת הונגריה וגם היא ניצלה ממחנה אושוויץ. קראתי את התיאורים שלך על חפציה של סבתך וממש ראיתי לנגד עיניי את ביתה של סבתי… ריגשת אותי עד דמעות והצפת אותי בזכרונות על ימים שאינם עוד ולא ישובו…
תודה רבה רבה אורית. אני כל כך שמחה שהגעת לכאן, נראה שיש לנו הרבה דברים משותפים. אני אכן נוסטלגית בדם. can't help it.
והסבתות שלנו! מי יודע, אולי הן נפגשו בצריפים. (לסבתא שלי היתה אחות נוספת בשם אוה, שהיתה מבוגרת יותר והסתתרה במנזר, וגם היא שרדה את השואה ועלתה לארץ בתום המלחמה).