בדירה של סבא וסבתא שלי ז"ל התגלה אוצר קטן, שהוגש לי על ידי אבא שלי לפני כמה חודשים: חבילה של כעשר גלויות שנשלחו לסבתא שלי, לאבא שלי ולאחיו כשהיו ילדים, כשסבא שלי היה בנסיעת עסקים בטהרן,
אי שם בשנות ה-60. הרגשתי כאילו יום ההולדת שלי הגיע.
בשנות ה-60, כשהיחסים בין ישראל לאיראן היו טובים, היתה לסבא שלי, יחיאל אורבך ז"ל, הזדמנות עסקית.
הוא נסע לטהרן מספר פעמים, בלי לדעת מילה באנגלית, צרפתית או פרסית (יש להניח שהפולנית והיידיש שדיבר לא עזרו לו) – לבדוק אפשרות של הקמת מפעל פלסטיק. העסקה לא היתה מוצלחת, הוא וויתר עליה והמשיך בעסקיו בישראל. אבל מהביקורים שלו נשארו גלויות שמספרות שני סיפורים מקבילים שנפגשו לרגע.
מצד אחד את סיפורה של ארץ אחרת, ארץ שלפני מהפכה ענקית.
ארץ שסביר מאוד להניח שהיום קשה למצוא בה פסלי נשים חשופות כמו בגלויה שלמעלה.
ובצד השני – הסיפור של סבא שלי.
סבא, שהיה שתקן. חסכן במילים, אבל מלא בחיוכים עם עיניים שהפכו לירחים דקיקים בכל פעם שחייך (עיניים שממשיכות לחייך אלי מהחיוך של אחותי).
סבא, שנולד בפולין, קפץ מרכבת בדרכה לטרבלינקה במצוותה של אמו, הצטרף לצבא הפולני וערק כשהגיעו לארץ ישראל. היחיד ששרד מכל בני משפחתו.
סבא, שמה שידוע לנו על סיפור חייו מתמצה בערך במשפט הזה, כי אף פעם לא סיפר הרבה יותר מזה.
סבא, שהיה אמיץ בעסקים, גיבור בעל כורחו בחיים, ועם זאת היתה בו כל כך הרבה ענווה, הגינות, נדיבות ויושר פנימי.
המילים שלו מצחיקות ומרגשות אותי. הערכים העולים מתוך הגלויות מזכירים לי תקופות של ילדוּת אחרת, שלא חוויתי בעצמי, אבל אבא שלי ואחיו כן. ושגיאות הכתיב מכמירות את ליבי, מעידות על הזרוּת של השפה העברית בפיו: "שלום אילון, אני מבקש ממחה (ממך) שה תיתנהג בסדר ואל תרגיז את האימה (את אמא) וגם את אמירי, אל תיקרה (תקרא) לו שום שמות לו ניחונים (לא נכונים) ואני רוצה למצוא אותכם כמו שה השרתי אותכם. אצלי הכל בסדר אני מרגיש טוב ומבקר במקומות יפים שה אי אפשר לתאר. שלום רב לכולם ממני יחיאל".
ועוד אחת:
"שלום לחם (לכם) אמיר, אילון ובני. האיתי רוצה לשמועה מאימה שה אתם ילדים טובים,
קמו שה אתם ילדים אז תקבלו זה מה שיגיע לחם (לכם) ואימה תהיה מרוצה וגם אני שלום רב והרבה נישקות לקולם יחיאל".
ואחת נוספת:
"שלום רב לכולחם. אטי ההובתי (אהובתי) אני מרגיש שה חוסר לי הבית החם שלנו את וילדנו היקרים.
אנחנו ביקרנו הרבה מקומות יפים. איך את מבלה הזמן בלאדי (בלעדי) אני מזקיר (מזכיר) אותך הרבה פעמים בלב.
תימסרי הרבה נשקות לילדים אני מבטיך שה אני אחזיר לך ברבית הרבה נישקות לקולחם, ממני יחיאל".
סבא לימד אותי משפט אחד בלבד בפולנית: יַה צֵ'ה קוֹחם אַה טִי שְפִּיש". אני אוהב אותך ואת ישנה.
סבא – אני אוהבת אותך ואתה ישן.
אהבתם את הפוסט? אשמח מאוד וגם אתרגש אם תשתפו!
חוץ מסבא יחיאל זכיתי בעוד סבא. אפשר לקרוא עליו כאן.
22 תגובות
הצפת לי את העיינים בדמעות!! זה דור שלצערי רובו כבר לא איתנו
הם היו כל כך שונים ויחד עם זאת דומים לנו..
טוב שנשארו המזכרות והזיכרונות.
קיבלת אוצר לידיים בזה אין לי ספק!!
וסבך נשמע שהיה איש מדהים.
תודה רבה יפעת! העלית לי דמעות בחזרה. מדהים איך ערימה קטנטנה של עשר גלויות יכולה להיות כזה אוצר ולספר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים.
נעמה, יפה מאוד, התרגשתי מאוד
תודה עליזה!!
תפסת אותי לא מוכנה… הדמעות זולגות.
מדהים כמה מעט מילים צריך כדי לרגש.
ברגע אחד התחברתי לסיפור האישי של סבא שלך ונתקפתי געגועים לסבים הפרטיים שלי.
תודה ששיתפת.
הכרתי את שתי סבתותיך נעה, אחת אגדית ומלאת השראה (אני אפילו לא בטוחה אם פגשתי בה או רק שמעתי עליה ונדמה לי שבגלל זה הכרתי אותה),
והסבתא השניה הלינה אותנו אחרי הופעה של R.E.M כך שיש לה מקום של כבוד בזיכרון הרוקנרול הפרטי של נעורי. אין אין אין כמו סבים.
איך זה שאת גורמת לי לדמוע על הבוקר, מסבא שבכלל לא הכרתי?!
חיבוק גלית! שמחה שהתרגשת!
וואו. איזה פוסט מרגש ומענין כאחד. פשוט קיבלת אוצר לידיים שלך גם מהבחינה האישית וגם מהבחינה ההיסטורית – הרי מי שולח היום גלויות? אפילו סבא וסבתא שלי (וד"א סבא שלך מאוד הזכיר לי את שלי – גם שרד וגם הפך לאיש עסקים מצליח) משתמשים בסקייפ כדי לדבר עם דודי שחי בחו"ל.
כשחייתי בחו"ל הייתה לי חברה אחת מאוד טובה מאיראן, כן משם. ותמיד היה מצחיק לשמוע אחת מהשנייה מה היא יודעת וחושבת על המדינה של האחרת. לכי תדעי, ייתכן והפסלים עדיין שם ופשוט לא עולה בדעתנו שייתכן כזה דבר. ששוחחתי איתה על איראן תמיד הציגה בפניי תמונה הרבה יותר מודרנית ממה שאנחנו רואים ברוחנו…
תודה על התגובה שירה! באמת גלויות ומכתבים הם עולם הולך ונעלם שיש לי חיבה גדולה אליו מגיל צעיר.
והאמת – את צודקת לגבי איראן, יש סיכוי גדול שדעותי על המקום מוטעות ומוטות. מי יודע?
מעניין לשמוע מה חברתך האיראנית שמעה וידעה על ישראל?
מקסים ומרגש!
גם פתאום אני מבינה שהיינו יחד בכנס של יונית צוק והתפספסנו, אז בפעם הבאה!
תודה יערה! באמת הייתי, ובטח אהיה גם בכנס ביוני אז אולי עוד ניפגש. ובינתיים אני אשמח לקרוא בבלוג שלך אם את רוצה לשלוח לי לינק 🙂
יא צ'ם קוחם א טי ספיש. גם אותי, גם אותי למדו. מרגש מה שכתבת
רחל
רחל, תודה! פתאום אני שומעת על הרבה אנשים שלמדו את המשפט מאבא או סבא וזה מצחיק ומשונה ומשמח.
נעמה,
כל פוסט שלך הוא מכונת זמן. בלי קשר שיש לי פטיש גדול מאד לגלויות (רק כעת חזרתי מבודפשט עם אוצר בלום של גלויות ישנות והפוסט עליהן כבר בעבודה), אבא שלי היה נוסע לנסיעות עסקים לטהרן בסוף שנות השבעים, רגע לפני המהפכה. הוא הביא לנו משם שלל מזכרות שעד היום אני יכולה להריח אותם (סבונים מבית מלון טהרני לאסוף הסבונים שלי) ולהרגיש את הטעם (פיסטוק חלבי הכי טעים שאכלתי).
תודה על פוסט מרגש!!!!
וואו מיכל, התרגשתי לשמוע. בעקבות הפוסט שמעתי מכמה וכמה אנשים שהיו להם קרובי משפחה שהיו באיראן בתקופה ההיא,
או שהם עצמם גרו באיראן אז בשליחות כלשהי. מרתק מאוד לשמוע. והזכרת לי שפעם באמת אספו סבונים! זו היתה מתנה לגיטימית ליום הולדת בילדותי,
סבון קטן בצורת פרח או לב.
העלת בי געגועים לעיר מולדתי ומגוריי עד לפני כ10 שנים.
ולסבא וסבתא האהובים שנשארו שם והלכו לעולמם.
טהרן היא עיר מודרנית ויוקרתית , והיא לא כמו שמתארים אותה כאן.
רן
תודה על התגובה רן. מאוד מסקרן לשמוע על טהרן של היום. אני בטוחה שהיא אחרת לגמרי ממה שאני מדמיינת.
כמו שאנשים שמגיעים לישראל מחפשים את הגמלים באמצע תל אביב ולא מוצאים…
באירן יש מיעוט עשיר מאוד על רוב עני,
אם מסקרן אותך לשמוע עוד ולדעת גם לגבי קהילה היהודית שם אשמח לשתף
מעניין מאוד רן! מיעוט עשיר מאוד עם רוב עני – נשמע דומה לישראל. או שאולי שם זה יותר קיצוני?
אשמח לשמוע עוד, איך היה לגדול שם? מה אתה חושב שהיה מפתיע ישראלים לדעת על טהרן או איראן?
אם אתה רוצה כאן בתגובה, ואם לא רוצה לכתוב בפומבי מוזמן לכתוב לי למייל naamaorbach@gmail.com
תודה על השיתוף!
שלום רב,
רגשת אותי בגישתך לדברים ההם שנשכחו מלב….בידי קופסת ה"פרסים" שלי, אצלכם בחיפה קראו להן תמונות חלקות. יש שם גם מעט "זהבים".
חבל לי שהנכדות אינן מגלות בהם ענין, האוסף שמור בקופסה שבמקורה הייתה "בונבונירה" עשויה עץ עליו מלופפת רפייה.
אני חושבת שקופסא זו ותוכנה היא הקשר/החיבור החזק שלי לילדותי שהייתה טובה ויפה אך נראית לפעמים בגילי כחלום שחלמתי…..
תודה רות! מקסים שיש לך מזכרת כזו מילדות שמחה. גם אני אוהבת להיות מוקפת במזכרות שלי ולהסתכל בהן מדי פעם.
אני מקווה שהנכדות שלך יבינו את האוצר כשיגדלו קצת 🙂