כשאני ואחותי היינו ילדות אהבנו מאוד לשמוע מאמא שלנו סיפורים על ילדותה בנס ציונה. אהבנו את הסיפור על קן הדבורים בגן הילדים, את הסיפור על הפתק שנטמן באדמה, את הסיפור על ההפלגה הארוכה לאמריקה באניה ענקית.
אבל הכי אהבנו לשמוע שוב ושוב את הסיפור על אוסף הזהבים.
באוסף של אמא שכנו בתוך קופסת פח עטיפות מוזהבות ומרשרשות של שוקולדים שונים שנאספו במשך זמן רב.
התקופה היתה תקופת מחסור, ושוקולדים לא היו מצרך נפוץ בכל בית.
כדי להגדיל את האוסף החליטו אמא שלי וחברתה עפרה, כמנהגם של ילדים גם היום, לאחד אוספים ולהיות בשותף.
האוסף נדד בין הבתים של שתי הילדות במשך חודשים. שבוע אצל אמא, שבוע אצל עפרה.
עד שיום אחד אמא ועפרה רבו על משהו. עפרה, שהאוסף היה באותו זמן אצלה, סירבה להחזיר אותו.
אין לתאר את השנאה התהומית שאני ואחותי חשנו כלפיה. נעלבנו את עלבונה של אמא. הזדהינו עם ההשפלה והכעס. תבענו צדק! לשמחתנו, סבא שלנו, הקשיב למצוקתה והלך לדרוש מעפרה, או אולי מההורים שלה, שתחזיר את הזהבים שהיו במקור של אמא. ההתערבות שלו היתה עניין נדיר ביותר, גם לרמת המעורבות של אבות בתקופה ההיא, וגם לאופי ותחומי העניין שלו, שנטו יותר לחלבונים ומולקולות ופחות לאוספים של ילדות בנות עשר.
אני לא יודעת למה דווקא במקרה הזה הוא החליט להתערב. מעולם לא שאלנו אותו. אולי הוא נזכר באוסף הזהבים שלו עצמו, שכילד חובב מדע התיך במטבח הביתי בניסיון “לייצר זהב”? ואולי חוש הצדק שלו הזדעק וגרם לו לתבוע את מה שמגיע לילדתו?
כך או כך, החלק של אמא שלי באוסף הושב למקומו.
אבל לא בשלמותו.
את הזהבים השווים והנדירים באמת עפרה השאירה אצלה.
אני ואחותי הקשבנו שוב ושוב לסיפור, מרותקות לסוף הלא שלם הזה, החמצמץ מעלבון.
כשגדלנו עדיין חשבנו ודיברנו מדי פעם על הסיפור של עפרה ואוסף הזהבים. זה הפך לסיפור מכונן בבית שלנו.
למושג משפחתי. סמל לסוף שאינו שלם. לחתיכה חסרה.
לפני כמה שנים, באחד מימי ההולדת של אמא עלה לנו רעיון.
בקופסת עץ קטנה התחלנו ללקט אוסף חדש.
קנינו ממתקים במיוחד על פי העטיפה. חיפשנו זהבים מיוחדים בחנויות.
הקפדנו לקלף את הניירות העדינים בזהירות המירבית, מנסות עד כמה שניתן להימנע מקרעים (כמו שאפשר לראות זה ממש קשה!). זללנו את התכולה השוקולדית (כשחייבים אז חייבים). יישרנו את הקמטים הקטנים עד שכל הזהבים הוחלקו למשעי.
כשיום ההולדת של אמא הגיע הגשנו לה בהתרגשות קופסת קטנה ארוזה בנייר אריזה חום.
בתוכה נחה ערימה של ניירות מרשרשים, דקיקים ומבריקים, מזהיבים בציפיה.
לעוד מתנה משפחתית ומרגשת לחצו כאן.
התרגשתן? שתפו מישהו שאתן חושבות שיתרגש גם!
אוי נעמה נעמה… אתם משפחה מיוחדת במינה
ואת כותבת בחסד. יודעת לספר סיפור שנוגע לכל לב (ללב שלי – בטוח!)
תודה על הסיפור
תודה גלית יקרה. התרגשתי (שוב המילה הזאת!)
וואו, איזה סיפור ואיזו מתנה! (גם לי היה אוסף כזה כמובן)
הייתי מתה לראות את האוסף המקורי (שלך ושל אמא שלי)
אני חשה פיספוס גדול על כל אותם השוקולדים (ואיזו כמות…) שאכלתי בלי לשמור על עטיפתם 😉
מתרגשת בכל פעם מחדש לקרוא על החיבור שקיים אצלך במשפחה בין העבר וההווה. מקור של השראה.
הזכיר לי שפעם היה לי תחביב ליצור ציפורים מעטיפות של קרמבו.
חברה טובה ומשקיענית אספה עבורי קופסא עם 120 ניירות קרמבו. היא שקדה על האיסוף כל החורף והגישה לי אותה ביום הולדתי שחל בתחילת החופש הגדול.
השתמשתי במעט מאוד מהם והשאר נצורים בקופסא כבר מעל לעשרים שנה.
מקסים נעה! אחלה חברה יש לך 🙂
נעמה… פשוט מקסים.. ואת כותבת כל כך יפה…
תודה…….
תודה טלי!
כל כך מוכרים לי גווני הכחול ןהצהוב ןהאדום…
כן, גם אני אספתי זהבים זהבים. כנראה סוכריות היו דבר נדיר אז…ואולי אפילו הצבעוניות העשירה של ניירות ה”זהב” – זה מה שריגש אותי ואותנו כל כך, והיה כנראה חסר כל כך בחיי היום היום אז. (אותה צבעוניות שהיום רואים בלי הפסק בכל פרסומת וחוברת )
היינו מחליקים את הניירות ושומרים בין דפי הספר. כדי להעשיר את ה”זהב” העברנו אותו מעל גפרור בוער אך ללא שריפה אמיתית. נייר האלומיניום הזה קיבל צורות צבעוניות מעניינות והיה מרתק לאסוף אותם.
אלא שלי יש רק בנים….והם לא התרגשו משום אוסף של אמא שלהם…כך שלא שמרתי…
תודה לך נעמה המגשימה זכרונות…
( תמיד אמרתי לתלמידים: יש מי שמתרגש מצבעים ויש מי שמתרגש מפתרון מתימטי…)
תודה גליה 🙂 לא ידעתי על השיטה המעניינת להעשרת הזהב, חייבת לנסות!
כשצילמתי את הזהבים לפוסט – ראיתי שכשמתקרבים עם עדשת המצלמה ממש קרוב נוצרות צורות
שנראות כמעט כמו נוף או מפה טופוגרפית. אפשר לראות את זה בתמונות הממש קרובות.
ואהבתי את מגשימת הזכרונות שהמצאת 🙂 מאמצת!
היי נעמה, הפוסט מקסים ,מרגש כרגיל…גם לי כילדה הייתה קופסת האוצרות שבה שמרתי גם את הזהבים של שוקולדים…גם עכשיו ,כשיוצא לי או לבנות שלי לאכול את השוקולדים העטופים האלה,האינסטינקט הראשון שלי זה להחליק את העטיפה ולשמור,אבל משום מה אף אחד חוץ ממני לא מתרגש מזה…(:
זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות עם כל עטיפה כזו שאני נתקלת בה! ואני אפילו לא אספתי זהבים (חוץ מאשר עבור האוסף של אמא שלי). יש בהם משהו שמבקש את ההחלקה הזו 🙂
וואו ממש מדמיע. ככ התרגשתי מהמתנה שלכן!
ולא סיפרת מה אמא אמרה
תודה איילת! החלטתי להשאיר את התגובה שלה לדמיונם של הקוראים, ואם הן מתרגשות הן בטוח יודעות שגם היא דמעה, צחקה והתרגשה עד מאוד!
ההחלטה לא לכתוב את זה היתה לא מטעמי פרטיות אלא מטעמי ספרותיות, אהבתי את הסוף המצפה והמחכה לבאות 🙂 סוף לא לגמרי סגור, אבל שלם.
אני מתעלפת מעונג…הפוסט החזיר אותי באחת המון שנים אחורה, לילדות שלי, שהייתה מוזהבת למדי ולסיפורים של אמי על אוסף הזהבים שלה. נראה לי שאני מאמצת את הרעיון המקסים שלך ללקט זהבים כמתנה למישהו אהוב.
תודה מיכל, איזה כיף גדול לשמוע! אני אוהבת את הרעיון שמתנה יכול להיות מין חוויה מתקנת.
זה לא משנה את העבר, אבל זה מכבד את הרגשות שהיו שם בילדות. נותן להם מקום.
כמו שפלסטר גורם לילדים להרגיש שפחות כואבת המכה, זו מין חבישה עדינה ואוהבת של שריטה ישנה.
איזה יופי של סיפורים את מספרת! ואיזה דברים נפלאים את עושה! ממש מרגש ומעורר השראה. תודה רבה.
תודה רבה ליאורה!
נעמה,
איזה פוסט נוגע ומרגש.
אני חושבת שהאוספים הכי הכי פשוטים וזמינים בחיינו הם הכי שווים שיש.
כמה רגש תיארת כאן, רקמת את הסיפור דרכם..
אני לא יודעת למה, אבל כשקראתי אותך כל הזמן התנגן לי השיר פתחו את השער פתחוהו רחב עבור תעברו בו שרשרת זהב של קטיה מולדובסקי הנהדרת.
יש לי ספר קסום שלה בבית. והכל התחבר לי לזה.
המשפחה, הסיפורים, החרוזים, הזהבים מהפוסט
וכל מה שמחבר את הכל ביחד. זכרונות.
תודה תמרי! מבינה לגמרי למה השיר התנגן לך (אפילו השתמשתי בו בפוסט אחר).
אני באמת מרגישה הרבה פעמים חלק משרשרת דורות שכזאת, ומנסה להעביר את התחושה הזאת בהרבה מהפוסטים.
אין, אין על זהבים. הדבקתי גם את הילדות שלי באהבת הזהב המרשרש הזה, ולימדתי אותן איך מיישרים את הקמטים בין דפי ספר. (יש לנו עדיין ספר אגדות ישן אחד שדפיו מנוקדים בשוקולד)
באיזשהו שלב אפילו ציפינו כסא עץ ישן בעשרות עטיפות של קרמבו כחול, עם נגיעות של חום-זהב. אוי, איזה קטע. אני יושבת על הכסא הזה ממש עכשיו…
אף פעם לא ניסיתי ליישר זהבים בין דפים של ספר, תמיד החלקתי באצבעות (ולפעמים זה נקרע…). אהבתי מאוד את המשפט “ספר אגדות ישן אחד שדפיו מנוקדים בשוקולד”. הוא נשמע מאוד אגדתי.
ולגבי הכיסא – זה ממש קטע, קוראת אחרת שלחה לי צילום של כיסא שהכינה מזמן ומצופה בזהבים! יכול להיות שהיה טרנד כזה?