מתחת לבית ילדים ישן בקיבוץ צפוני מוריק היתה מונחת לה ערימת שולחנות בית ספר ישנים ומתפרקים.
כל מי שעבר בשביל המוצל ליד בית הילדים התעלם, אולי אפילו לא הבחין, בשולחנות עם לוחות הפורמייקה הירוקים המתקלפים, שמגירותיהם פעורות לרווחה, אוספות אליהן את טל הלילה ואת רחשי ההולכים והבאים.
באותו יום הגעתי לכאן, סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל, כדי לחפש חומרים בספריה ובארכיון הקיבוצי לפרויקט הגמר שלי, שעסק בילדותי כתלמידת בית ספר יסודי באותו קיבוץ ממש. כילדה גרתי בישוב קהילתי סמוך אבל למדתי בקיבוץ כי הורי חיפשו חינוך אחר, חווייתי וקרוב יותר לטבע עבורי ועבור אחותי. בקיבוץ הזה, בבית הילדים הזה ממש, עברתי ימים ושעות מופלאים, משונים, מצחיקים, כואבים, מכמירי לב. רגעים של גדילה, התבגרות ופיתוח זווית ראייה מפוצלת ובוחנת של החיים בקיבוץ מול החיים ב”עיר”, אליהם חזרתי כל יום אחרי שעות הלימודים. ילדות רגילה, אבל עם טוויסט. בסוף כיתה ו’ פניתי לדרך אחרת ונפרדתי מהקיבוץ, רק כדי לגלות עשר שנים אחר כך שמעיין היצירה שלי בוקע ממש מפה. יותר נכון, ממה שאני עצמי הייתי פה.
בדרכי לספריה, שהיתה פעם בית הילדים שלנו, עיני צדה את ערימת השולחנות. אולי היו גם כסאות אחדים ביניהם, משלבים רגליים כמו גוף אחד נושם. בו ברגע ידעתי שאת פרויקט הגמר שלי (שהתעתד להיות אנציקלופדיה אישית ששמה איך עושה ילדה) – אני הולכת להגיש על השולחן הזה. אחד השולחנות הללו יהיה הבסיס שיישא את תולדותי הזעירים.
בספריה קידם את פני עמי, הספרן מאיר הפנים שהכיר אותי גם מילדותי וגם מביקורים קודמים בקיבוץ. אחרי נבירה בין מדפי הספרים וצילום מכל זווית אפשרית העזתי להעלות את התעניינותי בערימת השולחנות. “את רוצה לקחת אחד?” שאל עמי בפליאה משועשעת. “אין בעיה! הם לא יחסרו לאף אחד!”
שמחה וטובת לב הלכתי לפשפש בערימה ולבחור את ה-שולחן שיחזור איתי הביתה. בדקתי כל שולחן שהצלחתי לנתק מן הערימה מלפנים ומאחור, מבפנים ומבחוץ. התרגשתי למצוא שולחן שבתוך המגירה שלו נכתב בכתב ילדי שם של ילד מן הקבוצה שלי וילד נוסף שזכרתי שהיה כמה קבוצות מעלי.
השולחן הנבחר הועמס אל האוטו ועבר לגור בדירתי הירושלמית.
פתחתי וסגרתי בחיבה את המגירה המתקלפת. צילמתי אותו מכל זווית. הוא הפך להיות סוג של אייקון בספר האישי שיצרתי כפרויקט גמר. בעמוד הפתיחה הופיע כשמגירתו פתוחה, מרמזת על התוכן האישי של הספר. באחד מאיורי הספר הופיע בתוך דף מדבקות (אמיתיות) כאיור לסיפור ששמו “מקומות קבועים”. על הכריכה הקדמית הופיע כאיור קווי, מוטבע בזהב על כריכת הבד הירוקה.
בהגשת פרויקט הגמר שלי עמד השולחן בירכתי הכיתה, ועליו שמונה עותקים של הספר שיצרתי. סביבו בשתי שורות הצבתי כיסאות בית ספר ישנים, כך שהמנחים שדפדפו בספר ישבו בגובה של ילדים בני שמונה.
עם סיום לימודי, מצא השולחן את דרכו למחסן הטחוב של ההורים שלי. לא יכולתי לזרוק אותו, עד שכבר מצאתי אותו והפכתי אותו לשלי. רציתי לשמור את שכבות הזכרונות שהצטברו בו, גם אם לא היה לי מושג איך אשתמש בו ומתי.
שנים שהשולחן עמד במחסן, העלה אבק, מחכה לרגע שלו לשוב אל חיינו.
הזרע לשימושו הבא התחיל לנבוט במוחי שנים אחר כך, כשכבר הייתי אמא לילד קטן, וקראתי פוסט מרתק של רונית כפיר על המנהג הבעייתי (בעיניה) של קניית שולחן כתיבה חדש וגדול לכבוד כיתה א’. למה להשקיע, היא שואלת, בשולחן ענק שיתפוס מקום ויצבור ערימות בלגן בחדר הילדים, כשהילדים ממילא מכינים שיעורים בסלון או במטבח, היכן שנמצאים ההורים שלהם? עומר היה אז בקושי בן שלוש, אבל נקודת המבט הרעננה הזו גרמה לי לחשוב הרבה על הנושא. הזרע נטמן, ובכל פעם שנכנסתי למחסן של ההורים שלי ונתקלתי בשולחן שלי, אפשרתי לו לנבוט עוד קצת. שלוש שנים לפני שעומר התחיל את כיתה א’, כבר ידעתי שכשיגיע היום – אנחנו לא נרכוש שולחן חדש וחגיגי עם מדפים עד התקרה. אני אשפץ את השולחן הישן שלי ואתן לו חיים נוספים וחדשים.
בחופש הגדול שלפני כיתה א’ עשינו עומר ואני פרויקט משותף: שיפוץ שולחן בית ספר. שייפנו את הרגליים החלודות, שימנו את הברגים. את הפלטה המתפוררת היה ברור שנצטרך להחליף לחלוטין (עם כל חיבתי הנוסטלגית לפורמייקה ירוקה). כאן נכנסה לתמונה הנגרית המקסימה טלי ברק ליב מנגריית חידושים בקיבוץ משמרות. הגעתי אליה עם השולחן הישן ופנטזיה בראש, להפוך אותו למקסים ומעודכן, ורצוי שיתאים לסלון שלנו אם נרצה, ואם אפשר – שאני ועומר נעשה מה שנוכל בעצמנו. טלי הקשיבה בתשומת לב לכל הבקשות, ועזרה לי לבחור פלטה חלופית, כזו שאוכל לצבוע בעצמי בצבע שאבחר. את עבודת הפירוק וההרכבה (שהיתה מסובכת יותר ממה ששיערתי) עשתה טלי בזריזות ובמקצוענות. עומר בחר את הצבע של הפלטה, והתעקש לצבוע גם בתוך המגירה ולכסות את שמות הילדים שהיו כתובים בפנים (צביטה בלב). את הרגליים צבענו בספריי צהוב שמתאים גם לברזל. להשלמת העיצוב הזמנו דרך טלי מדבקה מיוחדת ומגניבה, שנחתכה בדיוק לגודל הפאנל של המגירה.
בגודלו (או אולי בקוטנו) יכול השולחן להתאים לכל חדר בבית. בהתחלה הצבנו אותו בחדר העבודה של אבא אורי, בקומה השניה. עומר התלהב להכין שיעורים בחדר העבודה “שלי ושל אבא”. אבל בדיוק כמו שרונית צפתה – שיעורי הבית נעשים על פי רוב בקומה התחתונה של הבית, בחלל הציבורי שבו כולנו מעבירים את אחר הצהריים. מה יותר טבעי מזה? ולכן, כמו שידעתי שיקרה לבסוף, עבר השולחן לגור בסלון, ליד שולחן הציור. כך אפשר גם להכין עליו שיעורים וגם לצייר עליו, והוא מוסיף לסלון כתם צבע, מתיקות ודרישת שלום מילדוּתי.
גם אני למדתי בבית הילדים שלי על שולחן כזה ב ד י ו ק !
איזה יופי של פוסט ואיזה שיפוץ מרהיב. פתאום בא לי שיעורי בית…
איזה כיף שגם את זוכרת את השולחנות האלה אורית… חברה אמרה לי שאצלם למדו על שולחנות אחרים לחלוטין וחששתי שאולי לא יזהו…
לחיי פורמייקה ירוקה!
מעניין…
החברה מקיבוץ של השמו”צ או התק”מ?
היא כלל לא קיבוצניקית. ולכן זה גורם לי לחשוב שאולי רק בקיבוצים היו כאלה? אני הייתי בקיבוץ של השמו”צ
יודעת. גם אני שמו”צ.
עם השנים גיליתי שהיו מערכות רכישה משותפות לקבוצי התנועה, של ריהוט, טלויזיות (מי אמר סילורה של כפר מסריק ולא קיבל?!) אפילו בדים מהם תפרו לנו את הבגדים, מגבות ועוד.
אורית – זה ממש מעניין והאמת הגיוני שכל הקיבוצים רכשו מאותם מקומות, כך שבטח גם בך שמיכות פיקה ושמיכות קוץ (גם אצלכם קראו לזה ככה?) מעלות בך תחושת נוסטלגיה וגירוד…
קראתי כל מילה בשקיקה והתרגשתי מאוד!!!
גילגולו של השולחן פשוט מקסים!!
תודה יפעת! איזה כיף לשמוע את זה
איזה פוסט מתוק!
גם לנו, כילדים בקיבוץ, היו שולחנות בדיוק כאלה בכיתה.
אם אני זוכררת נכון, רגלי הברזל היו ניתנות לכיוונון (הרמה והורדה לפי גובה התלמיד) בעזרת ברגים.
תודה על הצפת הזיכרון החביב הזה 🙂
תודה רבה אורה! התפתח בו דיון ביני לבין אורית בתגובות, האם השולחנות אפיינו קיבוצים של השמו”צ או גם של התק”ם. מוזמנת להוסיף לדיון מהצד שלך…
ונכון – יש להם בדיוק ברגים כאלה שמכווננים את הגובה, בשנה הבאה בטח נצטרך להגביה אותו קצת 🙂
מקסים, אין כמו למצוא בית חם ואף שימושי לחפץ נוסטלגי.
תודה סיגל! אכן בית חמים ונעים לשולחן 🙂
אני אכן מגיעה מקיבוץ של השמו”צ. אין לי מושג לאילו שולחנות זכו ילדי התק”מ 🙂
בטח בקיבוץ הארצי קיבלו יום אחד תרומה של שולחנות ושיגרו אותם לקיבוצים…
מעניין אורה 🙂 אולי תגיע לכאן קוראת מהתק”מ ותוכל לגלות לנו…
פוסט מרגש! איזה יופי שאפשר להעביר הלאה לילדים זיכרונות שלנו (ללא המשקעים) וכמובן לשדרג את זיכרון הילדות בצבע חי ורענן! השולחן מקסים והתמונות נפלאות.
גם אני מהשמוצ ולי זכורים שולחנות אחרים לגמרי, אם כי גם ירוקים. אבל אולי זה קשור בשנים, אני ילידת שנות ה-70… או באיזור בארץ, מעניין אם ייצרו את השולחן בקיבוץ או במפעל.
חוץ מזה, סיקרנת עם פרויקט הגמר, אשמח לראות עוד מהספר המדובר.
הי שולמית, תודה רבה רבה. מעניין מאוד מה שאמרת על השולחנות שאת זוכרת, ובכלל התפתח פה דיון מפתיע על שולחנות וקיבוצים (את זה לא צפיתי מראש!).
עוד על פרויקט הגמר תוכלי לקרוא ולראות כאן: https://naamasimanim.co.il/%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%99/
ויש שם לינק לרכישה דרך הוצאת שוקן שהוציאה אותו לאור לאחר שסיימתי את הלימודים. הכריכה שונה ממה שראית בפוסט אבל התוכן כמעט זהה.
יש שם המון דברים שקשורים לקיבוץ, בטוחה שתמצאי עם מה להזדהות. שוב תודה!
מקסים ומרגש. כרגיל. רעיון נהדר לפרוייקט משותף, ככה עומר בוודאי מרגיש עוד יותר שהשולחן שלו. מסקרן לשמוע אפילו קצת על תהליך הבנייה של פרוייקט האנציקלופדיה שלך.
באמת מעורר מחשבה לגבי שולחן כיתה א’ לעלמה. אגש לקרוא את דעתה של רונית…
תודה גלית! עומר לגמרי תפס בעלות על השולחן. אותו פחות מעניין שלשולחן יש היסטוריה… אני אשמח לשתף בתהליך הבניה של האנציקלופדיה,
צריכה לחשוב איך בדיוק לעשות את זה.
נעמה זה מקסים. לא ממש זכור לי איך נראו השולחנות שלנו אבל כנראה שלא ממש רחוק מזה כי הבנתי על מה את מדברת ועשית לי חשק למצוא אחד כזה ולשפץ לשימוש ילדת כיתה א׳ שלי.
תודה חמוטל! אם תמצאי ותשפצי ממש אשמח לראות תמונות. מתוך דיו שהיה כאן בתגובות הבנתי שהיו לא מעט סוגים של שולחנות, ואפילו היתה חלוקה לפי סוגי קיבוצים. נושא למחקר!
וואו נעמה, את כזו מוכשרת. בכל פעם את מצליחה לגרום לי להתפעם מחדש מהיצירתיות שלך ומהחיבורים שאת עושה בין עבר להווה.
תודה מיכל! יש לי מחלקה כזאת במוח: חיבורים בין עבר-הווה-עתיד…