יש ילדים שיש להם חבר דמיוני. יצור פלאי או ילד בלתי נראה שמלווה אותם, יושב לידם בארוחות המשפחתיות, הולך איתם לטיולים ולגן ומדבר איתם בשקט לפני השינה.
לנועם (5) אין חבר דמיוני, אבל יש לו ארץ דמיונית. ארץ נוֹעַמִית.
ארץ נועמית קיימת לגמרי מבחינתו. יש לה שפה, יש לה דגל, ויש בה אנשים וילדים שקוראים להם נועם.
נועם אוהב שפות ומְשַׂחֵק במילים כאילו היו בצק. כל כמה ימים הוא מספר לנו על מילה אחרת בשפה של ארץ נועמית, לרוב צירוף אותיות שהמציא הרגע: "אמא, את יודעת איך אומרים חיבוק בארץ נועמית? אומרים בְּליטיק. אני רוצה בְּליטיק!"
לדבריו הוא יכול לבקר בארץ נועמית ולחזור לארץ ישראל באותו יום למרות שהיא מאוד רחוקה, אבל הכניסה אליה מורשית אך רק לאנשים שקוראים להם נועם ולבני משפחתם. אפילו הגננות בצהרון כבר שמעו על ארץ נועמית. שמה יצא למרחוק.
לפני כמה חודשים היתה לנועם תקופה של חיבה למגדירי חיות וצמחים. זה התחיל משיחה שנערכה בגן, שם הסבירו לילדים מה זה מגדיר חיות, נועם סיפר לי על זה בבית, ואני שלפתי את מגדירי החיות וספרים עם איורי ציפורים שיש לנו בבית והקראנו חלק מההגדרות.
תוך כדי דפדוף קפץ לי לראש רעיון.
"מה דעתך להכין את מגדיר החיות של ארץ נועמית?"
ההתלהבות היתה מיידית.
"ונעשה אותו כמו ספר אמיתי?!?" הוא ביקש לדעת.
"כן", הבטחתי, "אם יהיו מספיק דפים בספר נוכל לכרוך אותו יחד כמו ספר אמיתי".
נועם ניגש לעבודה באותו רגע.
יש ברעיון הזה שילוב של שלושה דברים שאהובים עליו: לצייר, לספר סיפורים, ו-ארץ נועמית כמובן. ההבטחה לספר "אמיתי" היא מוטיבציה להמשך עבודה. רציתי שיעבוד על זה, שירוויח את התחושה של עבודה קשה ומאמץ והתמדה ובסופה ספר שיצר במו ידיו והוא גאה בו.
ציור החיות היה תהליך מתמשך מאוד של כמה חודשים.
בכל פעם שהיה לנו זמן פנוי שאלתי אותו אם יש לו עוד רעיון לחיה מארץ נועמית.
ונועם ענה לי: "זה לא רעיון, זה אמיתי, זה פשוט בתוך הראש שלי".
אחרי שצייר כמה חיות, עשינו בדרך כלל הפסקה של שבוע או שבועיים.
כשאמרתי לו בתום לב משהו על החיות ה"דמיוניות" שהוא "ממציא" הוא תיקן אותי ברוגז קל: "אמא, זה לא חיה דמיונית, היא קיימת בארץ נועמית!".
מדי פעם נועם ספר את "החיות שכבר יש לי" ושאל מתי נעשה את הכריכה.
תוך כדי ציור ביקשתי ממנו לספר לי על כל חיה וכתבתי את מה שאמר על דף נפרד.
את שם החיה כתבתי מאחורי הציור כדי שאדע בהמשך לעשות התאמה בין ההסבר לחיה.
לפעמים שאלתי שאלות על החיה, מה היא אוהבת לאכול, מה היא אוהבת לעשות, אם יש לה משפחה וחברים.
ונועם המציא והמציא. להמציא מילים וסיפורים מבחינתו זה קל כמו לנשום.
אחרי שנועם צייר במשך כמה חודשים נאספו להן 18 חיות מארץ נועמית.
את כל ההסברים הקלדתי במחשב שלי ועיצבתי אותם כך שייראו כמו הגדרה במגדיר חיות. בשביל ההנאה הפרטית שלי נתתי להן שמות "לטיניים" ושייכתי אותם למשפחה. כמובן שלנועם זה לא אומר הרבה, אבל אותי זה הצחיק. היה לי חשוב לערב אותו ככל האפשר בכל שלב בתהליך, ולכן הוא ישב לידי רוב זמן ההקלדה ונהנה להמציא סיפורים חדשים על חיות שצייר לפני כמה חודשים. השמות שהמציא פעם "כשהיה קטן" הצחיקו אותו. הוא גם נתן ציון לכל חיה ואמר איזה ציור הכי יפה ואיזה פחות.
את ההסברים הדפסתי וחתכנו אותם יחד בסכין חיתוך. נועם ממש החזיק איתי את הסכין בכל חיתוך. אני מודה שהתרגשתי להסביר לו את הדרך הנכונה לחתוך בסכין חיתוך וסרגל, ממש כמו שלימדו אותי בשנה א' בבצלאל.
נועם הדביק כל הסבר ליד החיה המתאימה לו.
הראיתי לו שלכל ספר יש עמוד פתיחה שבו מופיע שם הספר, כתבתי את השם באותיות עבות והוא צבע אותן.
שמות החיות מרמזות לפעמים על מה שהעסיק אותו באותה תקופה.
תכירו למשל, את הפוקימוניסטית המצויה:
והנה הרובוטיסקית שיש עליה סימני רובוט שמזהירים שזו חיה שיכולה להרוג:
וזאת הלבבית, גם לה יש פסי אזהרה, אז תיזהרו לא לאכול אותה:
הבלנגוזאור היא אחת החיות האהובות עלי בספר והיא מעידה על המקצוע שנועם מתכנן לעצמו לעתיד: חוקר דינוזאורים.
החיה שנועם הכי אוהב בספר נקראת בפשטות "חיה משוגעת" (בצילום למטה מימין).
לדבריו "כשהיא משתוללת היא גם טורפת ממש וגם עושה תנועות מאוד משתוללות".
החיות היו מוכנות לכריכה. נועם התרגש לראות את כל החיות יחד וחיכה מאוד לשלב הכריכה. הוא רצה שהספר כבר יהיה אמיתי.
בשלב הזה היתה לי דילמה: בקלות רבה יכולתי לסרוק את הציורים למחשב, להוסיף את ההסברים ולעצב הכל שם. אולי למחוק איזו מריחה או לכלוך או לתקן קצת פה ושם, לשלוח לדפוס ולקבל לידי ספר מעוצב ומדוגם בתוך כמה ימים. זה היה הרבה יותר פשוט מכריכה ידנית, משהו שאני יכולה לעשות מתוך שינה ושיצא מהמם ופינטרסטי למהדרין.
הלב שלי משך לשני כיוונים. היה לי ברור שכריכה ידנית, שתערב אותו בתהליך – תהיה בחירה שאני מאמינה בה. זה מה שהכי נכון לנו וזה סוג ההורוּת שאני מעריכה. אבל המעצבת שבי, שמבלה יותר מדי זמן ברשתות חברתיות עם תמונות מהוקצעות – היה בה רצון עז שזה יהיה כמה שיותר יפה, כמו ספר אמיתי, משהו שכיף לצלם ונראה מהמם מכל זווית…
אחרי מחשבה והתלבטות לכאן או לכאן החלטתי ללכת בדרך הראשונה, הידנית. החלטתי שיש ערך גדול בלשמור על האיכות של החומרים שבהם נועם עבד, על הקמטים והקרעים הקטנים בנייר, על העדוּת לפעולות שלו על גבי הנייר. ובעיקר רציתי שנועם יכרוך איתי ולא יקבל מוצר "מוגמר" שהגיע מהדפוס ואין לו מושג איך הפך להיות כזה. רציתי שידע שכריכה היא בסך הכל קרטון, ונייר שעוטף אותו ושיטת חיבור. שזה לא מסתורין אלא משהו שגם הוא יכול לעשות (עכשיו עם אמא, עוד ספר או שניים הוא כבר יעשה את זה לגמרי בעצמו). זה היה מבחינתי לוותר על פנטזיה ולראות את היופי והקסם בלא מושלם והקצת עקום. התחלתי לחפש בפינטרסט הדרכות לכריכה ידנית והגעתי להדרכה על כריכת תפירה יפנית. לא כרכתי מחברת או ספר בעצמי מעולם, כך שעבור שנינו זו הייתה התנסות חדשה ומרגשת, וקצת מלחיצה (עבורי).
הכנו את החומרים הדרושים: קרטון להדבקה הכריכה, נייר לבן דק וגדול לעיטוף הקרטון, סרט בד לקשירה, מחורר, דבק ספריי וסכין חיתוך וניגשנו לכריכה.
רציתי שהכריכה תהיה קשה יותר מעמודי הפנים כי זה אחד הדברים שמסמלים עבור נועם את העובדה שזה ספר אמיתי. לכן הדבקנו יחד נייר לבן גדול על קרטון קשיח.
הסברתי לנועם מה זה פוֹרזַץ, הכריכה הפנימית של ספרים שמכסה על ההדבקה. הראיתי לו שבהרבה ספרים זה אזור מעוצב ויפה, וניסיתי לשכנע אותו לצייר המון חיות קטנות. לא הצלחתי. אחרי כמה ציורים נמאס לו. אז החלטתי שלא נורא אם את החלק הזה אעשה במחשב, ואראה לו איזה קסם אפשר לעשות בכמה קליקים על העכבר. סרקתי כמה ציורים, ניקיתי, הקטנתי ו-הוקוס פוקוס, כמה לחיצות על המקלדת והנה יש לנו שורות שורות של חיות קטנטנות ומתוקות. הדפסתי במדפסת ביתית והדבקנו יחד את הפורזץ. ברור שזה החלק שנועם הכי אוהב בספר. אני נהנית לשמוע אותו אומר: "אמא, תראי לי את הפוֹרזַץ…"
בעזרת מחורר עשינו חורים בכריכה הקדמית והאחורית ובערמת הציורים. בהדרכה ממליצים לקדוח את החור – אבל התעצלתי וחוררתי במחורר ושילמתי על כך במחיר של חוסר דיוק במיקום החורים.
נועם בחר סרט בד בצבע זהב לחיבור הספר. צפינו יחד בסרטון שמופיע בתוך ההסבר על הכריכה שמסביר את סדר התפירה ועקבנו אחרי ההוראות. נועם נהנה לדחוף את הסרט לתוך החור בעזרת שיפוד.
בתוך שעה וחצי של עבודה החזקנו ביד את מגדיר החיות הרשמי של ארץ נועמית.
הכריכה היתה לבנה והחלטנו שנועם יצבע את שם הספר ויצייר. בשלב הזה הוא כבר רצה לגמור את הספר ולמרות שהצעתי לו לצייר חיות מתוך הספר או חיות חדשות – כבר לא היתה לו הרבה סבלנות.
נועם ביקש שנקרא יחד בספר, ונהנינו מדפדוף משותף והקראת כל ההגדרות. הוא אפילו שוקל להביא את הספר להראות בגן.
בסוף העבודה פינינו יחד מקום במדף הספרים והנחנו את מגדיר החיות של ארץ נועמית ליד "מגדיר שדה לציפורי אירופה והמזרח התיכון" ו"מדריך החרקים של ישראל".
עשיתן פרויקט יצירתי עם הילדים? אשמח לשמוע עליו בתגובות!
38 תגובות
איזו אמא רגישה ומקסימה! הסיפור כל כך מזכיר לי את מדינת "טינגו" שהבן שלי יצר כשחזרנו ארצה. כנראה מתוך צורך לברוח למדינה בה רק הוא מכיר את השפה שלה (כי בעברית הוא עדיין לא שלט ותקשר עם הסביבה באנגלית). אני בטוחה שהספר הזה יישמר לעד בקופסת היצירות ועוד שנים רבות, נועם ייפתח וייראה וייזכר בפרויקט המשותף שעשיתם.
איזה כיף לשמוע שלבן שלך היתה ארץ דמיונית! צריך לעשות מפה של ארצות דמיוניות של ילדים.
גאוני, מלהיב ומרחיב את הלב! אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם מייחלת שתאמצי אותי! ממש רעיון נפלא
הצחקת אותי שירה. מחר מגיעה אליך הביתה וחוטפת אותך לאימוץ 🙂
איזה כיף לך שיש לך מן נועם שכזה, עם כל כך הרבה דימיון ויצירתיות. ואיזה כיף לנועם שיש לו אמא כמוך קשובה ויצירתית, שמתעדת את התקופה היפה והתמימה הזאת שתעלם יום אחד.
הוא באמת מאוד נעים הנועם הזה 🙂
מהמם!!!
איתמר מאוד היתרשם מהמגדיר וביקש שאקריא לו 🙂
איזה כיף שגם איתמר השתתף בקריאה
וואו
יפיפה ומגניב
ומרגש גם!
חושבת איך ליישם עם הבנים שלי,
מקןוה שישתפו גם פעולה…
וגם בכובע של קלינאית תקשורת, יכול לעבוד על כל כך הרבה מטרות!
תודה על זה! ???
תודה מורן. ממש סקרנית לדעת איך תיישמי בכובע של האמא ובכובע של קלינאיתץ התקשורת. ספרי לי אם יצא לך להשתמש בזה?
איזה פוסט!!! מתוק מדבש. מצחיק, מרגש, יצירתי, מקורי. פשוט מזכרת מופלאה
תודה תודה
נעמה, איזה פוסט מדהים! כמה מרגש שהמשחק הדמיוני של נועם הפך להיות ספר של ממש! כל התהליך מרגש – החל מהעובדה שתהחברת למה שמעניין אותו והצלחת להרחיב את העשייה סביב זה, עצם העובדה שנתת המון מקום לתהליך הן מבחינת הזמן והן מבחינת השיתוף שלך את נועם גם כשהייתה משימה "למבוגרים". התרגשתי כל כך לראות את הספר על מדף הספרים הביתי שלכם! נתתי לי השראה לעשייה בכיתה! תודה לך 🙂
תודה רבה ליאת! זה לא בטבעי שלי ושל כולנו אולי לתת לקטנים להשתתף במשימות כאלה כמו חיתוך בסכין חיתוך והשחלת סרט.
היה לי הרבה יותר פשוט לעשות את זה בעצמי בהרבה פחות זמן. אבל ברגע שראיתי לנגד עיני את הערך של ספר שהוא מכין בעצמו –
הכל זרם בקלות רבה. והוא כבר אומר שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה "גם חוקר דינוזאורים וגם איש שעושה ספרים".
נעמונת
איזה רעיון מקסים וגאוני
את לא מהכוכב הזה…כמה פשוט כמה יוצא דופן ומדליק
כל פעם את מפתיעה אותי מחדש
יצירתית שאת
ונראה כמו זמן איכות משובח ביותר.
מזכרת לחיים
ואת משהו
♥
תודה סיון יקרה, הפרגונים שלך ומילות הקסם עושות לי קשת בענן בלב
כשהייתי קטנה בערך בגיל של נועם הייתי עסוקה כל היום בלצייר פירות מצחיקים.
אחותי הבינה שחיביים לעשות עם זה משהו הודיעה לי שאני צריכה לכתוב ספר על הפירות האלה ולספר עליהם. מגדיר הפירות של צח.
אל תשאלי אותי למה קראתי לזה צח.לא ברור לי עד היום.
אחותי כרכה לי אותו ועד היום הוא אצל אמא שלי. הוא כמעט בן ארבעים הספר הזה שלי וכשראיתי את החיות בארץ נועמית התרגשתי מאוד.
אני חושבת שמה שעשית כאן זו מתנה של זמן.
את אמא מעוררת השראה ונועם ללא ספק הבן שלך.
במילה אחת: מה שאמרה שירה (מוסיפה כמה הטיות משלי)גאוני. גאונה. גאונות.
תמרי יקרה. מגדיר הפירות של צח זה פשוט אדיר. ופירות מצחיקים – נראה לי שבישרת את הטרנד של אגסים ותפוחים מחייכים..
איזה אוצר, וממש מרגש אותי לשמוע על זה מהפרספקטיבה שלה כאישה, ולקוות שגם נועם פעם ידפדף בספר בהנאה וגעגוע
נעמה, אין לי מילים. ממש התרגשתי. מהתהליך, מהרגישות שלך, אפילו מהבחירה לכרוך ידנית (מבינה את ההתלבטות אבל – ברור!!!) והחיות פשוט מטריפות! כמה דמיון! כמה פרטים!
כנראה בסוף היו לי מילים (:
תודה רבה גלית. התלבטות באמת היתה שם, ולמרות שידעתי מה נכון נדרש ממני קצת זמן לוותר על האפשרות השניה ולהיפרד ממנה
איזה רעיון קסום!! הילדים כל כך אוהבים מגדירי חיות רעיון נפלא והביצוע משגע!
גם אני מתהעל מגדירים מכל הסוגים. יש בי חיבה לאנציקלופדיות, מילונים, אטלסים, כל מה שמארגן מידע.
איזה שילוב כוחות מופלא! הוא עם הדמיון שלו ואת עם הרעיון לעשות מזה ספר….. גאונות ללא ספק.
תודה רבה ריבי 🙂
איזה רעיון מקסים וקסם של ילד.
🙂 🙂 🙂
רעיון נפלא. מגדיר החיות של ארץ נועמית – כל כך פשוט ועם זאת כל כך נהדר. גם לי הייתה ארץ דימיונית….רציתי לספר לך עלי ההיום, אבל יידחה למפגש הבא. תזכירי לי.
ממש מעניין אותי לשמוע עליה מיכל. ואם יש לך עדויות ממנה (ציורים, מפות??) זה אחלה נושא לפוסט על ארצות דמיוניות.
זה לא מהעולם הזה! מטריף חושים! את השראה ענקית לי כאדם וכאמא:))
תודה רבה יערה, על התגובה המרגשת מאוד
לא יכולה להחליט מה הכי מקסים כאן – הנעמה, הנועם, הפוסט, הארץ נועמית – ומעל לכל החינוך שלך הסבלני והקשוב. נהדרת בכל קנה מידה!
תודה רבה תמי, את מקסימה במיוחד
זה אחד הדברים היפים שראיתי. אני מאוד אוהבת פרויקטים ארוכים, ומאוד אוהבת יצירה עם הילדים – אולי בגלל שזה קורה אצלי לעיתים ממש רחוקות 🙂 הם לא ממש משתפים פעולה.
הדמיון של הילד הזה מדהים! וזה כל כך מרשים שהוא התמיד בציורים ובסיפורי-תיאורים כל הזמן הזה.
וגם – רואים שגם לך היה כיף פה 🙂 🙂
תודה רבה דפנה. גם אצלנו לא כל יום יוצרים. הילדים אוהבים מאוד לשחק עם חברים ולא תמיד מוצאים פנאי אמיתי לשבת וליצור. אצל נועם זה מגיע בתקופות.
ובאמת מאוד נהניתי, אולי כי גם אצלנו זה לא קורה כל יום, ואולי כי דווקא המשך של הפרויקט נתן לכולנו זמן בלי לחץ של "לגמור משהו".
חייבת להגיד שזה אחד הפוסטים הכי מהממים אבר. לא שהאחרים לא, אבל זה, עשה לי צמרמורת בכל הגוף. קודם כל ארץ נועמית והסיפור של נועם, זרק אותי לגיבורת וגיבור הילדות שלי חנה חלמנללה וקרשינדו מהספר קרשינדו (יש לו שם ספרותי ארוך שאני לא זוכרת) של דבורה עומר. איך החלומות שלה הופכים בין רגע למציאות ולסיפור. בתור ילדה, ככה הרגשתי. חולמנית ומלאת סיפורים. ובתור אמא בוגרת זה ספר שעמלתי כדי למצוא ולהקריא לילדים שלי (שוב ושוב אגב) ולחוות דרכם את החוויה הזאת.
והחלק השני, של הםקת הספר, שלך ושלו, אין מילים, את אדם יוצר במלוא רמח אברייך ואת עושה פלאים עם ילדייך ברמה מעוררת הערצה והשתאות. הדרך מרתקת. התוצר קסום. בטוחה שעוד שנים ישמר. אולי אפילו לנכדים. מרגש מאוד מאוד ונתן לי המון רעיונות. את באמת גדולה מהחיים. נהנית כל פעם מחדש ברמות. נפלא. נפלא.
וואו, הגר המופלאה. זו אחת התגובות המקסימות אבר! כמה אהבתי את חנהלה מקרשינדו. הקריאו לנו את הסיפור בהמשכים בכיתה א' והתאהבתי בו. חייבת להקריא לילדים, ספר נהדר. תודה תודה תודה על המילים המרגשות שלך.
איזו אמא חלומית. ואיזה ילד קסם. אני קוראת את המגדירים של החיות ומתמוגגת (ותודה על הלטינית, זה מבדר אש!) כל כך אוהבת לקרוא על המתח שלך בין הרצון לעשות את זה מושלם ובין הרצון לעשות את זה שלו, ואיך את נותנת לאמא המאפשרת מקסימום מקום לילד – לנצח. כל כך מזדהה עם הרצונות, עם התהליך. אבל מעולם לא עלה בדעתי רעיון יצירתי אדיר שכזה. את מלכת ההשראה בשבילי.
וואו, אפרת, תודה רבה! זה מרגש מאוד לקרוא. המתח בין הרצון למושלם וליפה ולייצוגי לבין מה שנכון לילד קיים בהרבה מקרים. אני חושבת שבפנים אני תמיד יודעת מה נכון עבור הילדים, אבל לפעמים קשה להתאפק…