הייתי בת 13 כשאִילִי בת דודי נולדה.
אילי ואחיותיה הגדולות גדלו בבית הסמוך אלינו, והיו כמו שלוש אחיות צעירות עבורי ועבור אחותי.
פגשנו אותן כמעט מדי יום. אספנו אותן מהגן לפעמים (צ'ופר מיוחד עבור שני הצדדים). הפעלנו את ילדי הכיתה שלהן בכמה וכמה ימי הולדת. הן היו משתתפות קבועות בקייטנה הביתית שהדרכנו בקיץ. הבית שלהן היה סוג של בית שני עבורנו, ולהפך. עלינו לביתן כדי לאכול אוכל טעים ולהציץ במזווה המסודר והמלא בכל טוב, כדי לראות סרטים מגניבים בוידאו ולשחק משחקי מחשב, וכדי לעשות הרבה הרבה שעות של בייביסיטר. לדודים שלי היה סידור שאני היום כאמא יכולה רק לקנא בו – שתי אחייניות בגילאים מתאימים לבייביסיטינג, במרחק טלפון אחד קטן ועשרים צעדים. לזכותם אפשר לציין שמגירת הממתקים היתה תמיד מלאה ושהם תמיד עיגלו את התשלום כלפי מעלה.
יש לי המון זכרונות טובים מלחיות קרוב כל כך לשלוש בנות דוד מתוקות. עם השנים התפתח לי קשר מיוחד ושונה עם כל אחת מהן. כנערה במגמת גרפיקה ואמנות בתיכון, הן היו מושאי הצילום החביבים עלי. הן מצידן שיתפו פעולה בשמחה, טיפסו על עצים, החזיקו חתולים, והסתכלו לבקשתי במבטים מהורהרים לעבר האופק. הן נהנו מאוד לראות את התמונות שפיתחתי בחדר החושך, אהבו להסתכל על עצמן בצילומים מגילאים שונים ולהיזכר באירועים שקרו.
כשהפכתי לסטודנטית לעיצוב, ובשנים שאחרי, המצלמה שלי המשיכה ללוות אותי. ואני המשכתי ללוות אותן דרכה, ובמיוחד את אילי. אילי היתה נערה צעירה ואני בדיוק התבוננתי אז בסקרנות בתקופת ההתבגרות האישית שלי, שרק נגמרה. הייתי בגיל שהוא מספיק קרוב לגיל שלה כדי לזכור את ההרגשה, ומספיק רחוק כדי להתפעל, להתגעגע אולי, להזדהות עם הקשיים והעצבּים, אבל גם לראות את הקסם שבגיל הזה. בכל הזדמנות שהיתה לי צילמתי אותה. בכל סופשבוע או מפגש משפחתי.
ככל נערה בגיל הזה היא נהנתה מהצילומים וזה הפך לפיסות זמן משותף שלה ושלי. תוך כדי היא היתה מעדכנת אותי מה קורה עם זו או עם זה, מה היה בבית הספר ואיזה בגד חדש ומגניב היא קנתה.
הרגשתי שהמבט שלי דרך המצלמה הוא מבט מיטיב, מבט אוהב של "אחות" גדולה שרואה את היופי, את הגדילה, רואה את הסדקים והעצב הרגעי, את הטינאייג'ריות הגועשת הזו – רואה בה משהו מקסים ומרתק, משהו לשמור עליו ולתעד אותו.
כמעט בלי להתכוון הפרויקט הזה צמח. פתאום הבנתי שאני רוצה לזקק את המבט הזה עבורה, לזקק את הגיל הזה, לאצור אותו, לכרוך אותו. רציתי לתת לה את המתנה של לראות את עצמה בעיניים של מישהי שאוהבת אותה.
השתדלתי להגיע לבית ההורים כשאילי בבית שלה, לצבור צילומים במקומות שונים, עם בני משפחה, בחדר, בחוץ.
אילי לא ידעה וגם לא חשדה שאני מתכננת לעשות משהו עם הצילומים.
לכבוד יום הולדת 15 יצרתי עבורה ספר שמאגד צילומים שצילמתי בשנתיים שקדמו לתאריך. צילומים של פרטים בחיים שלה שתכף ישתנו וייעלמו. פרטים בחדר שלה, בבגדים שלה, בשיער או בעגילים, שלוכדים את הרגע הזה בחייה ומזקקים אותו. דיוקן של גיל דרך חפצים ונקודות בזמן.
לתיעוד מצטבר יש כוח. הכוח של ההשתנות, של הדפדוף, של המעקב, של האגירה.
רגע ועוד רגע ועוד רגע. פרטים קטנים של יום חולין.
קראתי לספר חמש עשרה, ונתתי אותו לאילי ביום הולדתה החמישה עשר.
אני יודעת שהיא התרגשה ממנו ושמחה בו. אני יודעת שהיא הראתה אותו לכל החברים והחברות שלה.
אני מקווה שהיא מצאה בו מבט של אהבה על מי שהיא.
בזמן שעבר אילי גדלה ופרחה ושמחתי לצלם אותה שוב, בפרויקט משפחתי-אופנתי אחר עם עוד 7 בנות דוד שלי. מוזמנות לפוסט הכיפי שכתבתי על זה ממש כאן.
אם גם בחייכן יש נערה או נער אהובים במיוחד,
אולי גם אתן תמצאו בצילום הזדמנות לשמוח ולנצור רגעים מיוחדים של התבגרות.
מי היה או היתה דמות משמעותית עבורכן כשהייתן נערות או ילדות? מוזמנות מאוד לשתף בתגובות.
57 תגובות
קסום ממש
אהבתי את הפרטים הקטנים שהופכים כל כך מהר לזכרונות שנעלמים.
רעיון מקסים מאמצת אותו עבור ילדי
תודה רינה, שמחה מאוד לשמוע! הפרטים הקטנים באמת כל כך משמעותיים וסמליים, זה מרתק לעקוב אחריהם ו"למסגר" אותם.
רעיון מקסים למתנה וגיל חמש עשרה הוא הגיל הכי הכי…. התמונות שצילמת – כל כך רואים את האהבה!
תודה רבקה! אני שמחה לשמוע שהאהבה "עוברת מסך" 🙂
מקסים, כל כך!
מעלה נוסטלגיות, מתקופת לימודי העיצוב שלי, כמה צילמתי את האחייניות שלי, שכבר היום בנות 20, תיעדתי, איגדתי, עיצבתי, הם זכו, ואני זכיתי באותה מידה.
ואני יכולה לומר היום אחרי למעלה מ15 שנה, שבזכות הצילום, והתיעוד, יש לי באמת קשר מיוחד איתן יותר משאר האחיינים שלי, הצלחתי לראות ולחדור פנימה, דרך העדשה.
תודה לך על השיתוף והחוויה שחוויתי דרכך.
תודה רבה נתלי! מרגש לשמוע שעשית דברים דומים עם האחייניות שלך! איזה כיף לך ואיזה כיף להן שיש להן מזכרות מרגשות כאלה.
פשוט מקסים! מתנה מושקעת שתישאר איתה למזכרת עוד שנים רבות.
תודה רבה ליען!
איזה יופי!
רואה את התמונות ורואה פרטים של הבת הפרטית שלי שתיכף לא ישובו.
בא לי לעשות כזה לכל ילדיי. בכל גיל.
איזה יופי.
תודה אביבית! תעשי, אני בטוחה שזה יצא משובח, קפסולת זמן, כמו שכתבה לי אחת הקוראות.
עוד רעיון מעולה.
עוד מתנה מקסימה ומרגשת.
אוהבת לראות איך את מכניסה למתנות שלך את האהבה שלך ואת עצמך 🙂
תודה רבה עמנאולה 🙂
פרויקט מקסים, בא לי דודה כמוך…
תודה קרן! 3> 3>
נפעמת בכל פעם מחדש מסגולות התיעוד שלך, שבאו לידי ביטוי כבר בגיל כ"כ צעיר. לצערי, אימצתי את דרך החיים הזו רק בבגרותי, וכך אבדו להם עשרות מכתבים מרתקים ושלל פריטים משנים אחרות. פוסט נפלא. האיכויות שלך רק משתבחות. תמשיכי.
תודה נגה! ריגשת אותי מאוד.
מקסים מקסים מקסים נעמה! איזה כיף לאילי. דרך מדהימה ורגישה לתעד גיל כל כך מורכב ומיוחד. מקסים!!!
תודה קרן 🙂 נראה לי שהעבודה שאני בת דודה (ולא אמא או אחות) אפשרה לי להיות שם יותר בפשטות, בלי סיבוכים, רק עם אהבה, מילה ומצלמה.
מקסים!
ומדהים לראות שאת כבר די הרבה שנים נעמיתה כזאת מוכשרת.
תודה טלינקה. לטענת אמא שלי (היא לא ממש אובייקטיבית) – מאז שנולדתי.
אני מאמינה לנונה!
הלוואי שהיה לי כזה (שלי בגיל 15ׂׂ)
גם לי!
החזרת אותי בזמן…
אלבום מקסים ונוגע ללב
תודה טולי
איזו בת דוד מגניבה את.
גם אני אהבתי את אמילי כשהייתי טינאייג׳רית.
כן, אמילי היא מגניבה וכל המאגניבות אוהבות אותה 🙂
גיל 15 יכול להיות גיל לא פשוט לרבות. קצת חסרות בטחון. קצת מבולבלות. קצת חושבות שהעולם נגדך. אני בטוחה שעם הספר הזה אילי תזכור תמיד מיהי באמת, גם אם לפעמים תשכח, ומי מקיף אותה בחום ואהבה. כיף לה שיש לה בת דוד כמוך.
תודה רבה שירה! אני מקווה וחושבת שהספר ליווה אותה בשנים שאחרי והיה כמו חיבוק קטן על המדף.
זה מקסים! ומכיר לי מאד את פרוייקט המתכונים שהכנתי לאמא שלי-
http://www.bait-prati.com/single-post/2016/09/01/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%98-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8–%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%9E%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA%D7%99-%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9C%D7%99
תודה טובי! הפרויקט שלך נפלא וכך גם כל הבלוג שלכם! תודה על השיתוף, הגבתי גם שם.
איזה כייף לה
איזו מתנה מרגשת. את תמיד מפתיעה אותי.
כולך קסם אחד רגיש וענק
זרקת אותי אחורה לגיל 15 לרגע… לתקופת הטום בוי שלי עם הקרחת
המון מזל טוב
היא זכתה בבת דודה שלא מהעולם הזה
♥
תודה סיון אהובה! מתקשה לדמיין אותך עם קרחת 🙂 אבל אני בטוחה ששמחת החיים והמגניבות הכללית נמצאת אצלך גם בלי התלתלים
נעמה, איזו מתנה נפלאה! התיעוד המרגש שלך בוודאי מאפשר לאילי לחזור אחורה לרגעים שללא המתנה שלך, לא הייתה זוכרת. זה קצת מזכיר לי משום מה את הברכות שאת כותבת לבנים שלך ליום ההולדת מדי שנה, את מנציחה רגעים משמעותיים גדולים וקטנים כאחד ועל ידי כך את מעניקה להם משמעות נוספת.
תודה ליאת, ניסחת במדויק את החזון של הסטודיו והבלוג שלי 🙂
איזה רעיון יפהפה…. אבל הי, זו את – מגשימת מתנות, גם של עצמך 🙂 דרך העדשה שלך אילי נראית נערה משגעת , אחת שתיזכר בגעגועים בהתבגרות שלה. הכי הכי אהבתי את התמונה שבה רואים אותך מצלמת אותה. איזה חיבור.
תודה אילת, גם אני מאוד אוהבת את התמונה הזאת ושמחה שיש לי אותה (אני לא נוטה להצטלם). היא באמת מעבירה את הקשר ביני לבין אילי בתקופה ההיא.
יפה מאוד. לייק.
נעמה האם יש לך רעיונות למתנות לשני בחורים עלמי חן, אחד שאי אפשר להשיג והשני מחפש את דרכו??
מה שיגע להם בקוראסון?
לשני אלה תמיד יש לי. טוק טו מי בפרטי 🙂
מדהים איך כבחורה צעירה (לפי החישובים שלי היית בערך בת 26 כשהתחלת את הפרוייקט) כבר חשבת ותכננת במשך שנתיים לתעד את בת דודתך עבור יום הולדתה ה15. זה רק מדגיש שהצורך בתיעוד זורם לך בעורקים.
תודה מיכל, חישוב נאה עשית 🙂 אני מצלמת את שלוש האחיות מאז שקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי, שהיתה מצלמת הניקון הישנה של אבא שלי, בערך בגיל 14-15.
אני לא יכולה להגיד שתכננתי מאז שאילי היתה בת 13, אבל כשראיתי פתאום שזה מצטבר לנפח של תמונות,
וכיוון שגם אילי עצמה נהנתה ואהבה להצטלם והיתה טבעית מול המצלמה, והקשר בינינו התחזק עם הזמן – מתוך זה זה נוצר והרעיון נולד. ואז תגברתי את קצב הצילומים והייתי יותר מכוונת בהם.
פרוייקט מקסים!! אילי זכתה
🙂 תודה
איזה כיף לאילי שיש לה אותך. וכיף לה שיש לה כזו מזכרת נהדרת. הפרטים הקטנים המצולמים שבו אותי לגמרי. זה רעיון נהדר. צריכה לחשוב איך ליישם אותו על הבננות.
בטוחה שתחשבי על משהו מהמם גלית.
וואו הרעיון מקסים !!! ואיזה כיף זה בנות דודות 🙂
🙂 תודה מיטל
וואו נעמה, איזה יופי של פרויקט ואיזה יופי של פוסט – כמו שרק את יודעת לעשות. מרגש ומעורר השראה (וגם קצת קנאה…) כאחד.
תודה רבה הילה. שמחה מאוד שאהבת 🙂
איזה כיף לאילי שיש לה בת דודה רגישה ומוכשרת כמוך.
התמונות ממש לקחו אותי 20 שנה אחורה, והלוואי ומישהו היה מתעד לי את השנים הקסומות האלו שהכל בהן מדהים רגע אחד ושחור ברגע אחר.
פוסט מקסים ומרגש והזכרונות שלך מהילדות נהדרים.
תודה ליאת. גם אני הייתי שמחה אם היה לי ספר כזה של השנים האלה. אמנם יש לי מזכרות בשפעם מהגיל הזה, אבל הראייה של מישהי חיצונית ואוהבת היא תמיד קצת שונה ממה שאת ראית את עצמך בגיל הזה.
וואו, כל בת 15 צריכה ספר כזה… ואולי בעצם כל אחת בכל גיל צריכה מבט כל כך מיטיב ואוהב. מקסים, אני בטוחה שעם השנים היא רק תעריך את זה יותר ויותר.
נכון ליהי, אני מסכימה. כל אחד צריך כזה לכל שנה! איזה כיף זה היה אם מישהו היה מכין לנו כזה כל שנה…
נעמה, איזה תיעוד מקסים של גיל מורכב, וכמה שונה מהבוקים והלוקים שעושים היום, שהופכים את הילדות האלה למשהו שהן לא. לקחת את הרגעים הכי אותנטיים בסביבה הכי טבעית שלהם והנצחת אותם כמו שהם. איזה זיכרון נפלא. מתנה מקסימה ומרגשת.
תודה רבה דלית. הבוקים של היום הם משהו אחר לחלוטין, גם בהם יש כאלה שמצלמות באופן יותר עדין, אבל אין להן את היתרון של לעקוב במשך שנים אחרי אותו מושא צילום.
מעניין אותי אם כשהבן שלי יהיה בר מצווה הבוקים עדיין יהיו באופנה…
וואו, נעמה- כמה מרגש!!! בעיניי אין יקר יותר מהזיכרונות האלה לילד, בשבילו, לראות את מה שהיה אז, להיזכר בפרטים הקטנים, שנשכחים כל כך מהר, אבל נשאר משהו מהטעם, משהו בזיכרון הזה של הילדות והנעורים. אלה הדברים שאני מנסה לקדם בעבודה שלי… הבת שלי הגדולה בת 15 וחצי, חווה דברים מדהימים והיא שונאת להצטלם!!! בשביל אימא שהיא צלמת זה רע! הבאת לי רעיון לצלם בסתר…
פוסט מקסים, כרגיל!
תודה ג'ני! נשמע כמו רעיון טוב לנערה שלא אוהבת להצטלם, לצלם אותה דרך החפצים שלה או פרגמנטים בחיים שלה. בטוחה שזה יצא נפלא עם הכישרון והרגישות שלך.