יש לנו מסורת. מסורת שמחזיקה מעמד כבר 6 שנים ו-9 ימי הולדת. מסורת שאני ממש שמחה שהתחלתי בה, שנדנדתי לאורי שחייבים-חייבים-נו-כבר-בוא-נשב-על-זה, שהחלטתי להקדיש את הזמן והמחשבה שהיא דורשת (ועשיתי לעצמי תזכורות בכל רשימה אפשרית, על נייר ובפלאפון ובמחשב, עד שסוף סוף התיישבתי).
בכל יום הולדת של אחד הילדים, אנחנו יושבים יחד וכותבים לילד היומולדת מכתב אהבה.
מכתב לא ארוך במיוחד, שמיועד לילד שגדל בשנה, ופעם יעבור לחזקתו, אולי בעוד כמה שנים כשהוא יוכל להבין ולשמוח על התיעוד.
המכתבים האלה, שנערמים בסלסילה על המדף בסטודיו שלי, הם זרקור שמאיר במדויק שנה אחת בחיים של כל אחד מהילדים שלי. זרקור על פרטים קטנים, שהיה נדמה שאזכור אותם לנצח, כי איך אפשר לשכוח? אבל בכל פעם שאני קוראת בהם אני מבינה כמה שכחתי, ואני שמחה כל כך שיש לי אותם.
(ברגע של כנות אני חייבת להודות שאני אוהבת את המסורת הזאת גם כי היא נותנת לי סיבה טובה לקנות ניירות מכתבים שווים, שאין שום סיכוי שהייתי קונה אחרת).
כדי לעזור לעצמנו לכתוב ולא להסתבך החלטנו על מבנה קבוע פחות או יותר. במכתבים שלנו אנחנו כותבים בפשטות מה עומר או נועם אוהבים במיוחד בתקופה הזו בחייהם, ולפעמים גם מה הם לא אוהבים. כשאני קוראת בהם אני נזכרת בתקופה שבה עומר היה מרותק לסיפור דוד וגוליית בגיל ארבע, איזה ספרים אהב במיוחד בגיל שלוש (ספר המכוניות הגדול כמובן) אילו מילים נועם ידע להגיד בגיל שנה, מה הכי אהב לעשות כשהיה בן שנתיים (לשחק שעות בחול ובמים), ובאיזה גיל נכנס לחיינו סמי הכבאי (הוא יוצא מתישהו?).
מקריאה רציפה במכתבים אני רואה את הקווים המאפיינים כל אחד מהם. את תכונות האופי וסוג המשחקים והעניין שחוזר בכל גיל. את הגרעין הרוחני שלהם, אותה מהות שעוברת כחוט השני והופכת אותם למי שהם. כל מילה מעלה בי זיכרון, ריח, תחושה, צלילים ותמונות, ואני מתענגת על הזכרונות האלה, וגם על העובדה שאני יכולה להחזיק אותם ביד, לאחוז בהם חזק חזק מבלי שייעלמו.
עד לאחרונה הילדים לא ידעו שהמכתבים האלה קיימים. אבל לפני כמה חודשים החלטתי לבדוק אם עומר יתעניין וירצה לשמוע את המכתבים שלו. סיפרתי לו שיש לי אוצר מיוחד, שאני שומרת עבורו והוא יקבל אותו כשיהיה מספיק גדול לשמור עליו בעצמו. סיפרתי לו על הרעיון של המכתבים, ודיברנו על זה שאוצר הוא לא תמיד משחק, ממתק או משהו שעולה כסף. דיברנו על מה זה מזכרת (אם זה תלוי בי הבנים שלי יהיו חובבי נוסטלגיה ויהי מה). הסברתי לו מתי נכתבו המכתבים וקראתי לו את כולם.
המכתבים עוררו שיחות וזכרונות וסיפורים שלו מעברו "הרחוק" ומילדותו "המוקדמת" (וגעגועים פתאומיים לגננת אהובה מפעם). גם הוא שם לב שיש דברים שעניינו אותו בגיל 3 ועדיין מעניינים אותו היום, כשהוא בן שש (להסתכל על גננים ובנאים למשל).
אחרי הקריאה שאלתי אם הוא רוצה לכתוב מכתב למישהו, זו היתה תקופה שבה היה עסוק ונהנה מאוד מכתיבת אותיות. הוא החליט לכתוב מכתב לאחיין שלו, בן חצי שנה.
שלשלנו את המכתב לתיבת הדואר מאוחר יותר באותו יום.
"אתה חושב שבן ישמח לקבל את המכתב?" שאלתי אותו.
והוא ענה: "הוא לא מבין כי הוא עוד קטן, אבל אולי הוא ישמור לו את המכתב לאוצר".
47 תגובות
נעמונת הרגת אותי
אני יושבת בבנק מחכה בתור אינסופי קוראת את הפוסט הקסום הזה ודמעות של התרגשות מציפות את עיני ( שיוואו איזה פדיחות מישהי מבוגרת שואלת אותי אם הכל בסדר)
מתגעגעים אליכם ברמות על!!!!
אנחנו גם באיזה פרץ נוסטלגי אספר בפרטי
אוהבת׳תך
רונית
תודה רוניתי אהובה! הסיטואציה בבנק היתה גם מצחיקה וגם מדמיעה לחשוב עליה.
מעולם לא חשבתי שמישהו יקרא פוסט שלי בתור לבנק (אם כי זה הזמן שבו גם אני קוראת פוסטים של אחרים).
אני ממש משוכנעת שמיכאל מוזכר בלפחות שניים מהמכתבים שכתבנו לעומר, כי אנחנו תמיד כותבים מי החברים הכי טובים שלו באותה שנה 🙂
אשמח לשמוע על הפרץ הנוסטלגי שלכם ועליכם בכלל, עם או בלי נוסטלגיה.
ריגשת אותי עד דמעות.
זה רעיון יפהפה, שאני חייבת לאמץ. אמנם אני כותבת את קורותיהן במחברות מיוחדות, אבל זה רעיון מעולה לברך אותן בקול פעם בשנה ולהזכיר להן כמה הן אהובות ומיוחדות, כמו שאנחנו מברכים אחרים בימי הולדת עגולים וכאלה.
תודה גלית! מסקרן אותי מה את כותבת במחברות עבור הבנות שלך. כל כמה זמן את כותבת? את מצליחה להתמיד?
אני בקושי רב השלמתי את ספרי השנה הראשונה שלהם, על אף שאני נוסטלגית ורוצה לשמר ולנצור מטבעי, זה ממש קשה.
ולגבי ההקראה בקול – זה אכן הופך הרבה פעמים לברכה שמקריאים במסיבה המשפחתית וכך גם הילד שומע את כל הדברים הטובים עליו.
וזה גם משמש כדירבון לשבת ולכתוב עד המסיבה.
למרות שאני כותבת לשתי הבנות מאז שנולדו (יש לכל אחת מהן מחברת ובה אני כותבת להן מכתבים כשאני מרגישה שיש בי צורך…) הפוסט שלך ריגש אותי מאד ואפילו העלה דמעה. אני לוקחת ממנו את השותפות שיש לך עם בעלך – גם אני צריכה לשתף אותו בכתיבה… יותר נכון להכריח אותו.. 🙂 )
תודה על השיתוף!
תודה נינה! המחברות לבנות שלך נשמעות כמו מזכרת מקסימה וחיה שאני בטוחה שאת והן תתענגו עליה עוד הרבה בהמשך החיים.
ולגבי בן הזוג – אין ספק שאני היוזמת והמדרבנת והמתזכרת בנושא, לי זה פשוט חשוב יותר מלו המזכרות האלה (ומכתביות יפות לא מדברות אליו…)
אבל הוא ממש שמח שיש לנו אותם (ואפשר לקרוא לזה גם – שוב פעם צדקתי:-))
מסורת מקסימה! אאמץ בגלגול הבא כששוב יהיו לי ילדים קטנים 🙂
אורה – אפשר לכתוב גם לגדולים! הם כבר יודעים לקרוא, אולי יפתיעו אותך ויענו…
מקסים נעמיתה!
ולי זה עשה דמעות בתור ללקנות סנדביץ׳…
אני מקנאה בך על היכולת ליצור מסורות ולהתמיד בהן. איזה כיף לעומר ונועם.
תודה טלינקה! מודה שההתמדה לא תמיד קלה (דווקא לא במכתבים אלא במסורות אחרות שדורשות שיתוף פעולה משפחתי נרחב),
אבל יש מסורות שאני זונחת עם הזמן כי הן פחות מתאימות לי. אבל אני תמיד אוהבת לשמוע על מסורות ומזכרות שאחרים יוצרים ולאמץ אותם אם אני אוהבת,
גם אם לא התחלתי אותן מתחילת חיי…
אם היה לי יותר זמן – כנראה היו לנו עוד איזה 7 מסורות בכל יומולדת או חג.
נעמה,
הפוסט הזה כל כך את, והרעיון כל כך גאוני שגם אני הוצפתי דמעות.
כששחר בכורי נולד, לא תיעדתי, מתוך המחשבה שברור, אזכור הכל.
כשעינב נולדה, כתבתי קצת ב"ספר התינוק" המקסים שקיבלנו.
אין דבר שהיא אוהבת יותר היום מלקרוא על עצמה, ואני כמובן נזכרת בדברים שמזמן שכחתי.
אני קוראת את הפוסט הזה ומתעצבת, כמה חבל שלא חשבתי על זה אז, שלא כתבת את זה כשהילדים שלי עוד היו קטנים.
ואז עוצרת, ואומרת: עם עדיין קטנים. הם עדיין ילדים. הם עדיין שלי.
זה לא יימשך לעד.
מבטיחה להתחיל במסורת הזו מיד עכשיו. לא מזמן היו לשניהם ימי הולדת – 13 ו 11.
כשהם היו בגן פילו, גן מעורבות הורים, גן קהילתי שכל כך מתאים לך, הכנו כל שנה ספר שנקרא "ספר הסטוריה", שכלל שיחות של הילדים בגן, תיעוד של היום יום, של המתכונים לעוגת יום ההולדת ואפילו שקיות קטנות עם הרכיבים שלה: חמאה, פיסה של עטיפת הקמח, שברי קליפות ביצים. האלבומים האלו היו פרי עבודה של חודשים, כמו הגשה לבצלאל ממש, והם הדבר הכי יפה והכי יקר בבית. ממש יצירת נעמה.
תודה שאת מזכירה לנו שמתנות אינן שוות ערך כספי, אלא ערך רגשי, שהווה הופך כל כך מיוחד ונדיר ממרחק.
תודה שאת!
רונית המאוד מאוד יקרה, תודה רבה רבה. אני חושבת שהמסורת הזאת עובדת בשבילנו, ואנחנו מצליחים להתמיד בה בגלל שהיא קורית פעם בשנה.
נכון שזו תקופה לחוצה של ימי הולדת, אבל זו פשוט עוד אחת ממשימות יום ההולדת. המבנה הקבוע של המכתבים עוזר גם מאוד להתמדה,
כי לכתוב מה הילד שלך אוהב זה לא כל כך קשה. ספרי תינוק הם הרבה יותר קשים בעיני, גם כי השנה הראשונה כה מתישה,
והם דורשים הרבה יותר מאמץ בעיני (לעומר הבכור שלי יש ספר מלא, הספר של נועם עוד לא גמור והוא בן שלוש וחצי. שוקלת לרמות ולמלא אותו בדיעבד,
שלא ירגיש מקופח). ונכון! הם עדיין קטנים, עדיין קצת ילדים ועוד המון שנים של כתיבה לפנייך. תחשבי על לתת אסופת מכתבים כזו לעינב בגיוס,
או לשחר בחתונה. מרגש!
ספר ההיסטוריה נשמע מהמם. אני ח י י ב ת להציץ בו. זה היה ספר שהכנתם את ודני לילדים, או שזה עירב גננות והורים אחרים בגן?
כלומר האם זה היה ספר פרטי שלכם או של כל הגן?
בקיבוץ היה לנו "ספר קבוצה" לכל שנה, זה היה קלסר ענק עם דפי עבודה, תמונות, ציורים, ריאיונות עם הילדים.
כשעשיתי את התחקיר לפרויקט הגמר הלכתי לארכיון של הקיבוץ והוצאתי את כל ספרי הקבוצה שלנו ועברתי על כולם. זה היה תענוג,
וממש הצטערתי להחזיר אותם לארכיון.
תודה שוב על המילים הנוגעות והמדויקות שלך.
מרגש כל כך 🙂 ילדים עוד אין לי, אבל אזכור את הרעיון הזה לזמנים שיהיה רלוונטי. תודה!
שרון – מהתגובות שאני מקבלת מסתבר שאת בזמן הכי מושלם לקבל את הרעיון הזה,
כשעוד אין לך ילדים ואת לא כולה להצטער שפספסת שנים. כתבי וגזרי ושמרי!
נעמה, רעיון פשוט מקסים!! כי באמת לא זוכרים. והפרטים הקטנים נעלמים ומתמוססים.
כל כך מרגש גם שבעולם הדיגיטלי, את יושבת וכותבת בכתב יד, על ניירות מהממים.
איך אפשר לאמץ את הרעיון כשהילדים כבר גדולים? 18,17,13?
לא הצלחתי למלא שום אלבום או מחברת, וכל כך מצטערת…
תודה
ענת יקרה – אני בעד לא להצטער אלא להיזכר בדברים שכן עשיתם. במה שמיוחד לכם בלבד.
אם תקראי אם התגובות של רונית תראי שהיא הגיעה למסקנה שעדיין לא מאוחר לכתוב לילדים שלך כמה ולמה את אוהבת אותם.
גם אצלי המון פרטים התמוססו ונעלמו וזה טבעם של החיים. לכל משפחה יש מסורות משלה,
וזה מה שהופך כל משפחה למה שהיא! לפעמים פשוט להאיר בפנס על מסורת מסויימת או הווי מסוים של המשפחה,
פשוט מדגיש ואוצר את ההוויה המסויימת שלכם שלא יכולה להיות באף משפחה אחרת. וזה מאוד מחבר ומענג לקרוא לדברים האלה בשם.
מרטיט את הלב!!
רעיון על רצף הגאונות.
אשרייך!
חושבת שאפתח במסורת הזו בביתנו.
תודה לך ששיתפת!
התרגשתי מכל מילה שכתבת.
בגלגול הבא אני רוצה להתחלף.
שאת תהיי האימא שלי שכותבת לי דברים כל כך יפים.
אימא
אמא – יא מצחיקה אחת. בזכותך אני ככה.
אה, והו, הניירות..
גן פילו, או בשמו הרשמי "גן השלום" עובד בשיטת מלגוצי, שנקראת גם רג'יו אמיליה. התיעוד הוא חלק חשוב מאד מההווי הבסיסי של הגן. וגם המסורת.
בגן יש מסורות רבות שהן רק שלו, וכך כל שנה נבנית על המסורות הללו: אם אלו מועדים קבועים לטיולים (טיול חצבים ראשון בשבוע הראשון של הגן, חגיגת "משכיבים את השמש לישון" ביום הארוך בשנה, כל שנה באותו החוף, בו הילדים שמצטרפים לגן בשנה שלאחר מכן ומשפחותיהם מגיעים להכיר את כולם, ועוד).
אחת ה-מסורות היא ספרי ההיסטוריה. כל משפחה מכינה ספר כזה לילד או לילדה שלה. אפשר היה לקרוא לזה אלבום, אבל זה לא.
יש שם צילומים, ויש שם שיחות, ויש שם כל מיני מזכרות שנאספות בגן ועל ידי ההורים כל השנה, ומסכמות רגעים חשובים בחיי הילד, מנקודת מבט של הילד לגמרי.
עצם היותם מסורת "מכריחה" היתה אותנו לשבת כל שנה ולעמול עליהם בטירוף. הבטחנו לעצמנו, מרבית ההורים בוגרי הגן הזה (בו הילדים וההורים עדיין בקשר לאחר 10 שנים ויותר!) שנמשיך להכין ספרי הסטוריה גם כשהם יגדלו. אבל היעדר המסגרת המחייבת הרפה את המחויבות, וזה לא קרה, לצערי הרב. אפילו אלבומי תמונות פושטיים רגילים אין לנו.
שווה לך מאד לראות אותם. כשתבואי נעבור עליהם, גם ההתפתחות שלהם היא מרתקת, והאמת – נתת לי רעיון לפוסט א-לה- נעמה לבלוג שלי.
וואו. עכשיו רק צריכה למצוא את הזמן.
ואולי גם להזמין על הדרך אלבום בר מצווה מהצילומים המצוינים של גלית.
נעמה,
הרעיון ממש מקסים ומרגש.מקסים עוד יותר שהצלחת לגעת בעומר ולפתוח לו את המחשבה.
מקום של כבוד שמור אצלי למכתבים באופן כללי, ולנוסטלגיה שבאה עם קריאה של מכתבים ישנים.
תודה דנה! עומר הפתיע גם אותי, לא הייתי בטוחה אם יתעניין. אני מטפחת אותו כנוסטלגן-לעתיד
רעיון מקסים.
מאיפה ניירות המכתבים??
טל
תודה טל! ניירות המכתבים מכל מיני מקומות: אלה עם הטבעות הזהב שמרתי מנסיעה לחו"ל בנעורי
(לדעתי הם נשמרו איזה 20 שנה עד שמצאתי משהו ששווה "לבזבז" אותם עליו),
אלה עם העצים והילד עם המטריה של שינזי קאטו, ויש שם כמה של bell and boo שקניתי בחנות yooleta בתל אביב.
רונית – הגן נשמע מדהים. אשריכם שזכיתם להיות חלק מהקהילה הזו. אני מכירה משפחה שנמצאת בו עכשיו ואני כל כך שמחה לשמוע שזה הגן שבו הם בחרו.
איזו מסורת מדהימה, והעובדה שזה נעשה במקביל בכל הבתים, כל בית עם הכיוונים הספציפיים שלו, פשוט מקסים ומדרבן להשקיע בזה. ממש נפלא.
אני אשמח לקרוא פוסט על ספרי ההיסטוריה שלכם (גם השם של זה מבריק). ולגבי אלבום בר מצווה – ברור! רק תעשי אאוטסורסינג אחרת זה לא יקרה לעולם
(מאת אחת שאין לה אלבום חתונה).
מקסים! ועשוי ומצולם כל כך יפה!
תודה רבה אפרת!
נעמה מקסים ומיוחד כאחד
יש לי חמישה ילדים ולא בטוחה שאצליח במשימה, נשמע מורכב מידיי.
התחלתי עם מחברת לבכורה וכל ילד זה הלך ופחות הושקע…
אז עכשיו יש דיונים למה לא כתבת עלי מספיק??
מבטיחה לעשות מאמץ נראה לי שווה ובלתי הפיך בעתיד.
תודה לך !
תודה נורית! וואו, עם חמישה זה בהחלט אתגר! אם זה רעיון שאת אוהבת הייתי מנסה לחשוב עליו צעד צעד,
כלומר לחשוב רק על המכתב של הילד הבא שיש לו יומולדת, ורק אחר כך על הבא… את יכולה לנסות שנה אחת,
ואם תרגישי שזה מחייב מדי – מקסימום עדיין תהיה לך מזכרת מקסימה מהשנה הזו.
נורית, אני באה מבית של חמישה ילדים, אני הבכורה ולכן באופן טבעי המחברת שלי גדולה ושל האחים שלי היא הלכה והתכווצה עם השנים. נדמה לי שבסוף אמא שלי התפשרה על לכתוב את ההברקות של כולם במחברת אחת. אבל כל דבר שתכתבי יהיה אוצר עבורם בעוד שנים. הם יהנו ממה שיש, לא ממה שלא הספקת לכתוב.
רעיון מקסים, מקווה ליישם גם בעצמי. חייבת אם זאת להציע טיפ, אנחנו לא יודעים מה יעלה בגורלם של חפצים סנטימנטליים ויקרים שכאלה, מציעה לך לסרוק את כל המכתבים כגיבוי ולשמור בענן.
תודה ליאת! זה רעיון מצוין לסרוק את המכתבים ליתר ביטחון. אעשה את זה. זה ירגיע אותי לדעת שזה נשמר בעוד מקום.
היי נעמה, גיליתי את הבלוג המעולה שלך רק עכשיו. בעקבות משלוח המנות ההורס שלך אצל הגר. גילוי נאות גם אני השתתפתי בחלק א׳.?.
הייתי חייבת להגיע לביקור כאן בעקבותיו. ונפלתי שדודה! וכמובן נרשמתי?.
את מסורת המכתבים אני אהיה חייבת לאמץ. מעבר לקופסאות הנוסטלגיה שכבר הפכו אצלי לארגזי נוסטלגיה עבור הילדים שלי, אמלא מעתה גם במכתבים בדיוק כאלה❤️. תודה תודה על פוסט מרחיב לב. וכמובן אגיע שוב.
תודה ענבל, איזה כיף שגילית אותי! הבלוג חדש מאוד וזה זמן מעולה להצטרף. איזה יופי שאת מתכננת לאמץ את מסורת המכתבים, זו מזכרת באמת מופלאה לילדים ובעיקר לעצמך.
משלוח המנות שלך בבלוג של הגר נפלא! מתכננת להוריד ולנסות בעצמי.
איזו מסורת מקסימה! ברגע שקראתי את הפוסט החלטתי שמעתה והלאה אאמץ אותה גם. אמנם פספסתי 6 שנים אבל never too late….בינתיים אצלי אני מקפידה שנים לשמור כל כרטיס ברכה שהתקבל אי פעם. לי עצמי יש ברכות ששמרתי עוד מכיתה ד' ועם הולדת הילדים התחלתי לשמור בקופסאות עבורם כל כרטיס שקיבלו מיום הולדתם. מזל שיש קופסאות ענקיות מקרטון של איקאה לאחסן הכל 🙂
תודה שירה! מרגש לשמוע שתאמצי את המסורת. אני מרגישה שהתחילה תנועה של כותבות מכתבי אהבה לילדים, איזה כיף! גם אני מהשומרות, יש לילדים קופסת מזכרות. אם כי אני חייבת להגיד ששל הגדול הרבה יותר מלאה,
ולא רק בגלל שיש לו פור של 3 שנים. עם הזמן אולי יש קצת פחות זמן לשמור או שאני שומרת את הדברים החשובים בלבד, כשלבכור שמרתי כל פיפס.
איזו מסורת מרגשת ומקסימה! והחלטתי בזה הרגע שאאמץ אותה החל מהיום הולדת הקרובה. אמנם 5 שנים פוספסו אבל it's never too late….ובינתיים אצלי מתחת למיטה מצטברים להם בנחת בקופסת קרטון כל ברכת יום הולדת שאי פעם אני או ילדיי קיבלנו. אני אוגרת אותן מאז כיתה ג' ואם אתמיד אז ילדיי יזכו לראות גם את הברכות מאז שנולדו 🙂
תודה רבה שירה! נראה לי שגם בזה אנחנו דומות, גם לי יש ברכות שמורות מכל מיני גילאים. לא מזמן עשיתי סדר בארונות אצל ההורים שלי שהיו מלאים בדברים שלי והצלחתי להיפרד מכמה. אבל לילדים אני שומרת ושהם יחליטו בעצמם…
וואו,נעמה,כל כך ריגשת אותי !!! איזה דבר אדיר ,הרעיון הזה !!! בשבילך,בשביל הילדים שלך,בשביל המסורת המשפחתית…עכשיו אני כל כך מצטערת שלא עשיתי את זה לבנות שלי!!! הגדולה כבר בת 15 והיא הייתה מאריכה את זה מאוד!!! טוב ,עדיף מאוחר מאשר אף פעם ,לא? יש לי עוד ילדה בת 10 ובת 3…תודה רבה לך על ההשראה !!!
תודה ג'ני על התגובה המרגשת! אני ממש חושבת שלא מאוחר, גם לא בשביל בת ה-15! תארי לך שהיו לך היום מכתבי אהבה שכתבו לך הורייך מגיל 15 עד 30, זה עדיין מאוד מאוד מרגש.
היי נעמה,
נעים מאוד להכיר ולהתרגש!
גם אצלנו יש מסורת של כתיבת מכתב אהבה/ברכת יום הולדת! זה התחיל באבא שלי שכתב לכולנו (אמא,אחותי ואני). בעלי ואני כותבים אחד לשניה בכל יום הולדת. זו הזדמנות להגיד דברים שביום יום, לפעמים אנו שוכחים להגיד, לעשות חשבון נפש, לשתף ברגש, זיכרון, או חוויה מסויימים, לבטא משאלה וכו' וכו' וכמובן מייצר סיטואציות משעשות בהן אנו יושבים לנו במסעדה וחוגגים (רק שנינו) ופתאום אחד מאיתנו קורא ודומע, בלי לעשות חשבון.
תודה תמי! מרגש מאוד לשמוע שיש אצלכם מסורת כזו, והיא כוללת כמה דורות וגם את בעלך! אני מנסה לשכנע את בעלי כבר שנים שמכתב אהבה שיכתוב לי הוא מתנה לגיטימית ליום הולדת 🙂 לא עובד לי.
אני לגמרי מסכימה איתך – מכתבים זו באמת דרך לעצור רגע את הכל, להתבונן, לחשוב, לתעד, לנצור. כמה פעמים בשנה אנחנו לוקחים לעצמנו את הזמן הזה? זה די נדיר וזה מה שהופך את זה לעוד יותר משמעותי.
נעמה, רק לאחרונה אני עוקבת אחרי הבלוג בקפידה ונהנית מכל פוסט. לזה הגעתי רק באיחור ואני רוצה לשתף במה שאני בחרתי לעשות. קודם כל זה מקסים בעיני המכתבים היפים, בכתב יד. כמו המחברות שהזכירו לפני (ואמא שלי כתבה לי). כל תיעוד, חובבת נוסטלגיה בעצמי, הוא מבורך ונהדר בעיני.
אני פתחתי לשלושתם חשבון בגוגל. שזה אומר שיש לכל אחד מהם כתובת מייל. ואני כותבת להם מיילים. הם אומנם לא עונים לי (חצופים! לא עונים לאמא), אבל זה מאפשר לי לשלוח להם את מה שעל ליבי, וגם לצרף, כשיש, קטע אודיו שהקלטתי אותם, תמונה או וידאו. יום אחד, אם יתנהגו יפה, יקבלו את הסיסמא ואת כל המיילים האלו. זה רחוק מלהיות יפה כמו שלך, אבל במצבים מסוימים מאוד פרקטי. כי אני יכולה בכל רגע לשלוח להם מייל ולספר להם מה קרה בדיוק כרגע. זה גם מאפשר לדודים ולסבא-סבתא לשלוח בעצמם. זה לא ממש קרה אבל תמיד אפשר לקוות שזה עוד יקרה.
הי חמוטל, איזה כיף שהצטרפת למעקב אחרי הבלוג ושאת נהנית ממנו, מרגש מאוד לשמוע. הרעיון של חשבון מייל גם הוא מקסים בעיני. נכון שכתב היד והמכתביות נהדרים ומרגשים בדרכם,
אבל האפשרות שאחרים ישלחו להם מיילים לשם, האפשרות לצרף תמונות וקטעי וידאו, והזמינות של כל זה – גם בה יש הרבה קסם (קסם שימושי!). קצת גורם לי לרצות לעשות את זה,
אבל נראה לי שכרגע אין לי כוחות להתחיל משהו כזה. רעיון נהדר.
היי
אני לא הבנתי כל כך איך זה עובד?
כל אחד כותב לעצמו מכתב ביום ההולדת על דברים שהוא אוהב?
או האנשים שמסביבו כותבים עבורו?
תודה מראש
הי מיכל, התחלנו את המסורת כשהבכור היה בן שנה. כל שנה אנחנו, אני ובן זוגי, כותבים לו (ולאחיו שנולד 3 שנים אחריו), מכתב אהבה עם הדברים שהוא אהב במיוחד בשנה החולפת.
האמת שזה רעיון מקסים שהשנה עומר, שיהיה בן 8 בקיץ, יצטרף לכתיבה ויכתוב לעצמו מכתב על דברים שהוא אוהב. נראה אם אצליח להדליק אותו על הרעיון. אבל בעיקרון הרעיון הוא שההורים כותבים לילדים.