בבית שבו גדלתי, אם הייתן פותחות את דלת המקפיא, הייתן מוצאות בה, בסמוך לשקיות הסנפרוסט ולגלידה בקרטון בטעם פונץ' בננה, צנצנות זכוכית עם חיפושיות קפואות. כילדה היה נראה לי טבעי לחלוטין שחרקים (מתים) שוכנים במקרר לצד האוכל שלי. היום אני נזכרת בזה ומחייכת בחיבה, וגם חושבת שאולי זה לא היה כזה נורמלי. אבל כילדה שגדלה בבית של אבא אנטומולוג חובב (חוקר חרקים) זה לא ממש הפריע לי בארוחות.
כשהייתי בת 6 אבא שלי, חובב טבע אמיתי מגיל צעיר, התחיל לאסוף חיפושיות ולחקור את עולמן. זה התחיל מקורס באוניברסיטה הפתוחה שבמסגרתו התבקשו הסטודנטים לבנות אוסף חרקים קטן ומגוון. זה המשיך בהתאהבות עצומה בסדרת החיפושיות ושעות רבות של חקר תחת המיקרוסקופ. זה התפתח למסעות רבים בעולם, מטנזניה ועד וייאטנם, מסעות שמטרתם איסוף חיפושיות למטרות מחקר מדעי, פעמים רבות עם משלחות מדעיות מאוניברסיטאות בעולם.
האהבה לתחום מתבטאת גם בכעשרה מאמרים מדעיים שפרסם או היה שותף להם (היקרוניות של ישראל, למתעניינות), בחיפושיות חדשות למדע שאותן תיאר והגדיר, וגם בשבע חיפושיות וזבוב טורף (!) שקרויים על שמו. תכירו את אַגַאפַּאנְטִיה אוֹרְבַּכִי, אחת החיפושיות היותר מגניבות שיצא לכן להיתקל בהן. אגב, אתה לא יכול לקרוא לחיפושית על שמך, זו מחווה של כבוד שנותן לך קולגה מהתחום או שאתה מעניק למישהו שאתה אוהב במיוחד.
אני עדיין מחכה שיקרא על שמי לחיפושית חדשה למדע (אני בתור אחרי אמא שלי!).
כבר סיפרתי כאן בעבר שאני מגיעה ממשפחה של אספנים. סבתא שלי אספה כדים וגביעים ובגדים מהממים, והבנים שלה ממשיכים את מסורת האספנות. דוד שלי אספן ומגדל נלהב של קקטוסים ואבא שלי ודוד נוסף – אוספים חיפושיות. הגיוני סך הכל.
אוסף של יומני הטבע
את האהבה העצומה של אבא שלי לטבע ולחקירתו מלווה כל השנים אהבה לכתיבה ותיעוד.
ביומני טבע שמצטברים על מדפיו הוא מתעד מסעות וטיולים שונים שהוא עורך (בארץ ובעולם), מדביק מזכרות, כרטיסי ביקור, כרטיסי כניסה ואישורים מיוחדים שקיבל מממשלות שונות שהוא רשאי לאסוף חרקים בשטחן.
ביומנים הוא מדביק גם פריטי טבע שונים שמעניינים אותו, עלים, ענפים וזרעים ומתאר אותם. את היומנים מלווים איורים אנטומיים ובוטאניים של חיפושיות וצמחים. את חלקם הוא מצייר וחלקם צוירו על ידי חבריו לטיול.
הצצה לעולם אחר
עבורי הערך של יומני הטבע שלו הוא עצום. למרות שהטקסטים ביומנים מדעיים או טכניים בעיקרם, בשבילי הם חלון הצצה לעולם של אבא שלי. עולם שאני יכולה להעריך בעיקר מהזווית הויזואלית והאסתטית. אני אוהבת לדפדף בהם ולחפש את הדפים היפים, המאויירים, וקוראת מדי פעם את תיאורי הצמחים השונים שהוא מדביק לדפים. את החיבה לאוספים ובמיוחד לאוספי טבע אין לי ספק שקיבלתי ממנו. נכון, הוא לא הצליח להפוך אותי לטיילת מדופלמת, ומסעות בג'ונגלים רחוקים ממני מאוד, אבל את ההערכה לצבעים, לטקסטורות, לריחות ולצלילים של הטבע הוא הצליח להעביר אלי.
דברים שלמדתי מאבא שלי
את הסבלנות הדרושה לחוקר טבע למדתי ממנו כשהראה לי איך הוא מניח את ידו מתחת לפרח שעליו התמקמה חיפושית ומחכה עד שהיא תיפול לידו. את ההתמקדות העדינה בפרטים הפנמתי כשהתבוננתי בו, יושב בחדרו, "מסדר חיפושיות" תחת המיקרוסקופ וכותב בכתב יד יפהפה וזעיר את המיקום והתאריך שבו נמצאו על גבי כרטיסים קטנטנים.
איך להיות סקרנית אבל זהירה למדתי ממנו כשהראה לי איך להפוך אבנים גדולות בצורה מחושבת ובטוחה למקרה שמסתתר מתחת עקרב או נחש. הוא הראה לי איך כשהופכים אבן גדולה מתגלה תחתיה עולם שלם ורוחש, והזכיר לי תמיד להחזיר את האבן למקומה.
כילדות אני ואחותי אהבנו לטייל איתו בואדי שליד ביתנו. כל אחת צוידה במקל ארוך. משימתנו היתה – למצוא קקי של פרות! כשמצאנו ערימת גללים חיטטנו בה בעזרת המקלות כדי לראות אם יש בפנים חיפושיות זבל. יאם.
סַבַּא-טֶבַע
כשהנכדים גדלים ומתחילים ללכת הוא לוקח אותם לטיולים בואדי, בדיוק כפי שלקח אותי ואת אחותי, ובאותו מסלול ממש.
ארגזי החיפושיות הם מקור אינסופי לשאלות, סיפורים, הסברים והתפעלות מגיל צעיר מאוד.
בכל שנה הוא מגיע לגן או לכיתה של אחד הנכדים, מצויד בארגזים מרשימים במיוחד (החיפושיות הגדולות ביותר והצבעוניות ביותר) ומרתק את הילדים בסיפורי טבע ומסעות.
אחד המשחקים האהובים ביותר הוא "תפוס את החיפושית" שאבא שלי משחק עם הנכדים בעזרת רשת הפרפרים שלו. בתפקיד החיפושית – נכד מתפקע מצחוק. זו אגב היתה אחת האטרקציות המרכזיות בימי ההולדת שלי כילדה – כל ילד וילדה חיכו בתור להיתפס ברשת (כאן תוכלו לקרוא על משחק נוסף שהיה להיט בימי ההולדת שלי, גם עליו אחראי אבא שלי).
אהבת הטבע של אבא שלי, האוסף שלו והטיולים איתו עיצבו אותי כאדם וכהורה. אמנם לא יצאתי טיילנית גדולה. אהבת הטבע שלי לא מתבטאת בלצעוד בכל משעול בארץ ולגמוא מרחקים. עבורי אהבת הטבע היא היכולת לשבת בשקט ולהתבונן בעלה קטן במשך כמה דקות. לספור עם הילדים כמה סוגי ירוק אנחנו רואים. להבחין בהבדלים בין הירוקים השונים. למיין קונכיות וצדפים כשאנחנו הולכים לים. לשים לב לאופן שבו הגוף שלי מרגיש אחרת כשהטבע מקיף אותו. לשבת ולהקשיב להֵמיוֹת ולציוצים ולרחשים. להָאֵט.
מה למדתן מאבא או מאמא שלכן? אשמח לשמוע בתגובות
116 תגובות
מ-ק-ס-י-ם.
איזה כיף בלב ונחת זה בטח עושה לו הוא הצליח להנחיל את הסקרנות והאהבה לטבע לדורות הבאים…
בטח, הוא מת על זה! יכול לדבר שעות על איך נכד כלשהו ליטף את העץ והסתכל על העלה. שילוב של אהבה לטבע ואהבה לנכדים!
מרחיב את הלב. תודה.
באהבה
עכשיו הכל מתחבר לי. אם התמונות לא היו מלוות בטקסט, הייתי בטוחה שהיומנים האלה הם חלק מהסטודיו שלך. יש חוט שממש מחבר בין העשייה של אבא שלך לבינך, אמנם בתחומים קצת שונים, אבל נראה שזו אותה יד. נותרתי פעורת פה, פוסט פשוט מדהים.
תודה רבה תמר, התגובה שלך מאוד מרגשת. לקח לי זמן לראות את ההשפעה שלו עלי,
אולי בגלל שהאהבה שלי לטבע לא מתבטאת בטיולים ארוכים כמו אצלו. ולכן זה מרגש אותי במיוחד
שאת חושבת שאפשר "להתבלבל" בין היומנים שלו לדברים שמוצאים בסטודיו שלי. לא חשבתי על זה כך.
נהניתי מאוד לקרוא כי גם אני אוהבת מאוד חרקים ובכלל אין על חיפושיות (ויקרוניות). פוסט מרגש, יפה ומרחיב את הלב והמחשבה. יש כל כך הרבה זוויות יפות לתחביב הזה, שכל אחד יכול להתחבר ולהנות ממנו. כיף לך, לאביך ולילדיך.
אני יותר בקטע של ברקניות… תמיד שמחה לגלות אנשים שאוהבים חיפושיות.
אני כל כך רגילה שכל הקולגות של אבא שלי מהתחום הן בגילו בערך,
שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים בגילי שזה אשכרה תחום עניין שלהם.
מקסים נעמה. תודה על פוסט יפיפה המאיר אספנות באור עמוק ואשרייך שזכית לאבא כזה.
תודה ורד. אספנות זה בדם שלנו…
פוסט מרגש ואסתטי ברמות! איזה כיף לך שיש לך אבא אלוף שכזה ואיזה כיף לו שיש לו בת שרואה אותו כל כך ישר וכל כך עמוק.
נפלא
תודה רבה אורה! ממסגרת את מה שכתבת ותודה מעל השולחן 🙂
נעמה, יומני טבע זה דבר כזה מיוחד ומקסים. ממש מתבקשת כאן הקלישאה "התפוח לא נופל רחוק מהעץ"….שאלת מה למדנו מאבא שלנו? אז לאבא שלי חוש התמצאות מעולה וחיבה להיסטוריה וגיאוגרפיה…נראה לי שזה עבר אלי בתורשה…:-)
חוש התמצאות – הנה משהו שלא קיבלתי מאבא שלי. לו יש את זה בשפע.
לי אין אף לא טיפה, אני קלולסית בכיוונים שזה אין לתאר.
טובה רק עם מפות של רכבות תחתיות (העולם משדר לי שאני צריכה להתמקד בערים).
איזה כיף לשמוע שאת דומה לאבא שלך בנושאים שאת כל כך נלהבת לגביהם.
הוא קורא את הבלוג שלך?
פוסט מקסים נעמה, באמת איך לא כתבת עדיין פוסט שמוקדש כולו לנושא? נראה שיש לך חוויות ילדים מאוד מעניינות, במיוחד עם החיטוט עם המקל… אהבתי 🙂
הפוסט היה לי בראש מאז התחלת הבלוג, אבל לא ידעתי איך להתמודד עם הנושא הגדוש הזה. שמחה שעשיתי את זה בסוף.
זה אחד הפוסטים הכי מרתקים שקראתי אי פעם. קראתי מהר ועכשיו אקרא שוב לאט לאט. נהדר!
תודה רבה אסנת! זה מאוד מאוד מרגש לשמוע!
כמה אהבה יש בפוסט הזה! המילים, כמו התמונות – מלטפות באהבה את אבא ואת הקשר בינכם! מופלא!
תודה רבה רבקה. שמחה שהאהבה והקשר יוצאים מן השורות
פוסט מעורר השתאות והשראה. איזה סבא (ואבא) מקסים ובהחלט רואים את ההשפעה שלו על האסתטיקה המהממת שלך. תודה!
תודה איריס היקרה. האדם הוא תבנית נוף מולדתו ונוף בית ילדותו…
אשריך שזכית באבא כזה. חיבור כל כך חזק לטבע זו אחת המתנות הנפלאות שהורה יכול לתת לילדיו.
תודה רבה הילה. בהזדמנות אחרת נדבר על הקשר שיש לו למקצוע השני שלך 🙂
אני באמת מקווה שאהבת הטבע תעבור גם לילדים שלי כי כמו שכתבתי אנחנו פחות טיילנים.
איזה כיף נעמה, ילדות מאושרת וקסומה. תמשיכי להנות מאבא שלך עד 120, אני בטוחה שהוא נהנה ומתרגש ממך..
אני הייתי מתרוצצת עם אבא שלי האדריכל באתרי בנייה מגיל 0 ובסוף הפכתי למעצבת פנים. התפוח וכו' ?
תודה מיה. איזה סיפור יפה על אבא שלך ואתרי הבנייה. לאמא שלי היה סבא חורג אדריכל וגם עליה זה השפיע רבות.
איזה פוסט קסום! מילא אותי סקרנות לצאת אל הגינה בלילה, עם הבנות ולחפש חיפושיות.
את זכית באבא נפלא, והנכדים זכו בסבא מיוחד שכזה.
חתימה טובה ?
יאללה לגינה רות! עם פנס וסבלנות
מופלא! מדהים לראות איך כל אוצר שאת מגלה חושף את זה שמתחתיו, או לצדו… שנה טובה!
תודה גיסי! בעקבות הבלוג אני מתמחה בלראות כל דבר כאוצר פוטנציאלי. הכל שאלה של זווית הצילום והסיפור והראייה.
נעמה,
אחד הפוסטים המרתקים והמרגשים שקראתי.
איזה עושר ואושר יש ביומנים האלה.
משפחתכם זכתה באוצר שלא יסולא מפז.
אני כל כך אוהבת לראות יומנים כאלה ישנים, שבהם יש סרטוטים מפורטים ביד חופשית ויציבה. תודה ששיתפת איתנו את העושר הזה
תודה רבה ינינה. זה באמת אוצר מבחינתי והכרזתי עליהם כבר מזמן כ"שלי לעתיד" (טפו טפו חמסה חמסה).
פוסט מקסים, מרגש ואסתטי. איזה אבא מגניב יש לך, מין אינדיאנה ג'ונס כזה :-). היומנים נפלאים ומזכירים לי יומנים של מגלי ארצות, מרתק!
הצחקת אותי עם האינדיאנה ג'ונס… אולי יותר ג'ראלד דארל 🙂
זה פשוט מקסים! כמה אהבה, שלך, שלו, שלכם. כמה זכרונות ורגעים יפים מונצחים ביומנים, בתמונות ובפוסט הזה שלך.
תודה רבה ליען 🙂
תודה נעמה. הרגשתי כאילו את שרה את הפוסט ולא כותבת:)
מרתק. איזה עולם הולך לנו מתחת לרגליים.
עולמות של מתחת לאדמה (ומתחת למים) תמיד ריתקו אותי. אלה עולמות שלמים שלא נחקרו
יפהפה. הכל! הכתיבה, היומנים, הצילומים, החיבור לטבע ולמשפחה.
תודה רבה שקמה! איזה כיף שאהבת
אמנם טיילנית גדולה לא אבל מספרת סיפורים נפלאה כן. כהרגלך הצלחת לקחת רגעים משפחתיים ולהפכם לסיפור מרתק על אבא נלהב, סבא נפלא לנכדים וחוקר טבע מרשים ועל אהבתו לחרקים שהקונוטציה של רוב האנשים אליהם היא איכס, אבל תחת ידייך וידי אביך את הפכת ליפיפיים.
תודה רבה שירה המקסימה. אני שמחה מאוד שהצלחתי לספר סיפור לחובבת ספרים וסיפורים שכמותך.
וכשרואים חיפושיות, אפילו ה"פושטיות" ביותר תחת המיקרוסקופ הן הופכות מאיכס לוואו. שלא לדבר על הצבעוניות שנראות כמו תכשיטים
שאף מעצב לא יצליח לשחזר.
פוסט מעורר התפעלות. גם אני החזקתי, כילדה, יומני טבע כאלה. הסתובבתי עם מגדיר צמחים מהוה וניסיתי להבין מה אני רואה. הייתי קוטפת ענף/פרח אחד ומדביקה אותו אחרי ייבוש בקלסר מיוחד עם כל הפרטים על הצמח שיכולתי למצוא.
הילדים שלי גם יוצאים לטייל ביערות שליד הבית עם אותו המגדיר בדיוק.
מאבא שלי למדתי איך להתמצא במרחב, איך להסתכל על מפה, איך ללקק גלידה בלי טפטופים ואיך לרקוד תוך כדי ניקוי אבק (שזו יכולת על, בעיניי).
דברים משובחים למדת מאבא שלך! חייבת לנסות לרקוד עם שואב האבק שלי!
תמיד רציתי להיות ילדה כמו שתיארת, לדעת להגדיר צמחים ולזכור את השמות של כולם.
מעולם לא הצלחתי להבדיל אפילו בין פרג לכלנית. את זה אבא שלי לא הצליח ללמד אותי…
פוסט מקסים. גם הסיפור על אבא וגם הויז'ואלים היפהפיים.
ממש אהבתי.
בנוסף להנאה ולהשראה נותן לי לחשוב מה בדיוק קיבלתי מאבא שלי שהיה אדם מאד יצירתי.
אחד הדברים שאני יכולה להגיד בוודאות הוא שלמדתי ממנו להיות בלמידה כל הזמן.
הוא כל הזמן התחדש, למד משהו חדש שסיקרן אותו עד שהבעיות הפיזיות והמנטליות כיבו אותו.
תודה !!!
תכונה מופלאה למדת מאבא שלך. להיות סקרן ולאהוב ללמוד זה כל כך חשוב.
כרגיל מקסים ומרגש!
גם אני למדתי מאבא שלי ז"ל לטייל ולתעד,אבל פחות בענין של חרקים ויותר בענין של פרחים, נופים ואנשים…
איזה יופי של פעילות וגיבוש חברתי ארבעת הנכדים שלו הרוויחו
גם אני אישית יותר מתחברת ללאסוף צמחים, אבנים, ופחות בעלי חיים.
כילדה אפילו הייתי מבקשת ממנו מדי לשחרר חיפושית שמצא ולפעמים הקשיב לי.
מבחינתו עולם החי זה עולם מרתק והוא תורם למדע בכך שהוא עוזר לגלות מה קיים בעולם.
זה הדבר הכי יפה שראיתי! החזרת אותי לעלילות ג'ראל דארל אהובי, ובמידה מסוימת לסיפורי ילדותו של מאיר שלו. האם אביך פתוח לאימוץ נכדים נוספים?!
תודה רבה שרון! אבל שלי מאוד ישמח לשמוע שזה הזכיר לך את ג'ראלד דארל!
הו אורבכיתוש איזה פוסט נהדר! את כותבת פנטסטי, בטח כבר אמרתי, אך אומרת זאת שוב. תענוג לקרוא, והתמונות – איזה עושר ואושר! וגם החזרת אותי אחורה שנים לצבא. תשמעי קטע – המפקד שלי, אז סא"ל מאיר פינקל (היום ד"ר פינקל ולא יודעת מה דרגתו) גם הוא היה אספן חיפושיות וגם על שמו קרויה חיפושית שגילה למדע – הפינקלית. פעם ריתק אותי לבסיס לשבת ונתן לי מטלה – לגזור בקבוקי קולה למלכודות חיפושיות. כן כן 🙂 הוא היה מטמין את החלק העליון של הבקבוק, זה עם הפקק, בחולות המדבר שסביב הבסיס (שיזפון). בפקק היה שם חומר שריחו מושך את החיפושית ואז הורג אותה (?). זוכרת כאילו היה זה אתמול את מגירות העץ עם חלון הזכוכית שבהן הציג את אוסף חיפושיותיו. איך ישב אחרי אותה קבלת שבת בבסיס במשרדו, עם מדי ה-א' המעומלנים, עוטה כפפות ובזהירות ובעדינות, שהתנגשו לי עם מראה השריונר המחוספס שלו, שיפד חיפושיות שלכד על סיכות מתכת דקיקות בתוך אותן מגירות עץ. זה היה יפהפה ומקריפ בו זמנית.
מדהים כמה קווי דמיון אני מגלה בינינו עם כל פוסט שלך, הרבה מעבר לשם המשפחה שלנו 🙂
ואגב, בסוכות אנחנו בונים אצלינו במושב מזור עיר ארגזי קרטון. נחשי מי היתה ההשראה לכך ?
וואו קרן, איזה סיפור משובח! פשוט קורע שהוא נתן לך להכין מלכודות. גם אבא שלי הולך עם מלכודות לכל מקום… אני חייבת לשאול אותו אם הוא מכיר אותו,
אין הרבה חוקרי חיפושיות בארץ. ואכן יש בזה גם צד מקריפ וראיתי את זה גם כילדה וגם כמבוגרת צמחונית 🙂 יש לי דיון ארוך עם אבא שלי בנושא.
ולגבי העיר קרטון – איזה כיף!
איזו רשומה קסומה! ותמונות מדהימות…
וזה מביא אותי לחשוב, איך אנחנו נוכל ליצור את הרגעים בקסומים לילדים שלנו? על אילו זכרונות נוסטלגיים הם ייתרפקו?
נראה שהעולם היום כל כך רועש ומשוגע, מנפיק רק חוויות גרנדיוזיות עטורות סופרלטיבים. איפה הרגעים התמימים בגינה? איפה הפשטות?
ואת זה כותבת מישהי בשנות העשרים שלה, שעוד אין לה ילדים…
תודה על רשומה מיוחדת כל כך!
תודה רבה תמר! התגובה שלך מעוררת מחשבה. כאמא זה בהחלט משהו שאני חושבת עליו.
אני מנסה ליצור זכרונות קסומים על פי ערכים ונושאים שחשובים לי,
אבל בו בזמן – יודעת מעל לכל ספק שמה שייחרט בליבם ובזכרונם של ילדי,
תלוי בעיקר בהם, באופי שלהם, בגרעין שמעסיק את הנפש שלהם ואין לי יכולת אמיתית לשלוט על זה.
ההורים שלי הופתעו לשמוע אילו דברים אני זוכרת מילדותי כשסיפרתי להם בגיל עשרים וקצת ועסקתי בנושא הזה.
התגובה שלהם היתה משהו כמו "מה, את זוכרת את זה? איך יכול להיות שחוויה כל כך פעוטה ויומיומית
נחרטה אצלך עמוק בלב כמשהו מלמד או חזק?".
גם אבא שלי כשלקח אותנו לוואדי לא בהכרח חשב על הזכרונות שנזכור, אלא רצה לשתף אותנו במשהו שאהב.
ואלי כאן טמון הסוד – לשתף את הילדים שלך במשהו שאת אוהבת באמת, שמעסיק אותך באמת ולא משהו
שנתפס חיצונית ו"פינטרסטית" כ"זיכרון ילדות קסום". זו קליפה יפה ואינסטגרמית שאין בינה ובין חיים אמיתיים קשר.
אני לא יודעת מה הילדים שלי יזכרו מהילדות שלהם,
ולכן הדבר הכי חשוב לי לי להטמיע בהם זה את התחושה שהם נאהבים. כל השאר זה בונוס שאין לי דרך לשלוט עליו.
ועוד מחשבה שעולה לי שהזכרונות הכי יפים נוצרים דווקא כשאין מישהו שמתעד אותם. כשאין טלפון או מצלמה.
כשאנחנו מצליחים להיות נוכחים לגמרי ברגע – הילדים שלנו מרגישים את זה.
וואו, לגמרי מזדהה עם כל מילה.
ובמיוחד עם הסוף – לא כל דבר הוא בר-תיעוד, ולא כל דבר אפשר וכדאי לתעד…
חשוב לזכור את זה בעידן הפייסבוק והשיתוף המיידי…
תודה רבה! הלוואי שאזכה שבקרוב יהיו לי ילדים משלי לאהוב 🙂
הלוואי תמר!
כתיבה ותמונות שמרטיטות את הלב, לא פחות! כל כך יפה, רגיש ומלא אהבת טבע ואדם. את מדהימה, נעמה
תודה רבה עינת! ריגשת אותי
לאהבת הטבע יש גוונים רבים ושונים. גם לזו שלך יש יופי ואני משוכנעת שהיא ממלאת אותך באנרגיות טובות של שמחה וחיוניות. אהבתי מאוד את יומני הטבע של אביך, וכמוך, גם אני מתרשמת מהצד הויזואלי, פחות מההסברים המדעיים.
פוסט פלא ששם את אחד ההורים במרכז, שמעניק מקום של כבוד לתחביב שלו. ובכלל השאלה שלך – מה לקחתי מאבא שלי, מה למדתי ממנו – זו שאלה נפלאה. מאמצת אותה לעצמי.
תודה אילנה על התגובה הממרגשת. שמחה שלקחת את השאלה מהפוסט ושהיא תלך איתך.
אבא, סבא מיוחד! איזה יופי ועניין!
אני למדתי מאבא לתת ללא תנאי ומאמא על הקשר בין אהבה ואוכל
דברים נפלאים למדת מהם. תודה גליה.
מרגש לקרא, כל צילום יותר יפה מהשני, הכל! פשוט הכל! התמונות, הזכרונות, היומנים, הרישומים המעולים, הסבאות!
מקסים נעמה!!!
תודה תודה תודה קרן! אפשר לראות על העבודות המקסימות שלך כמה את אוהבת טבע בעצמך.
נעמונת,
אחד הדברים שמרטיטים את ליבי 🙂 (כן מרטיטים) זה איורי בוטניקה.
הפוסט השני שכתבתי בבלוג שלי נקרא : בוטניקה. אני אוהבת מאוד את המילה הזו וכל מה שהיא עבורי בחיים כהשראה… מפרחים וצמחים ועלים ציפורים וטבע ועצים חרקים ופרפרים.
הפוסט שלך ישר נגע לי שם במקום הזה… והוא מתקשר לי גם למקום הזה שיש גם לך וגם לי של אהבה לאוספים.
אבא שלך כובש. יומני הטבע שלו כל כך יפים ברור כמובן שאת הבת שלו ושאלו הנכדים שלו. סבא להתקנא בו. ואבא להעריץ. מעוררי השראה הוא ואת.
אוהבת מאוד את התמונות בפוסט שמספרות את כל הסיפור כולו וגם את הסיפורים שסיפרת עליו ועלייך בילדותך.
אני למדתי מאבא שלי את אהבת הצילום והכתיבה. ומאמא שלי את אהבת האדם.
ממליצה לך לנסוע בהקדם האפשרי לפתחת ניצנה לחדר הפלאות של חברת ליבי האהובה לירון אלעד.
שגם אבא שלה, היה בדיוק כמו אבא שלך. חוקר, אספן בנשמתו ואוהב טבע מושבע.
במותו היא פתחה את חדר הפלאות בניצנה ובו כל אוספי הטבע הנפלאים שלו ועוד אוספים נפלאים אחרים.
את תודי לי. מבטיחה לך.
פוסט מקסיםםםם
שנה טובה וגמר חתימה טובה נעמונת…
תמרי,
כמובן שרצה לקרוא את הפוסט שלך על בוטאניקה.
אני די משוכנעת שקראתי אותו בעבר אבל עכשיו רוצה לקרוא שוב בעיניים טריות. הוא פתוח אצלי ומחכה לזמן הנכון לקריאה.
אהבת אדם שלמדת מאמך – כמה חשוב ללמוד את זה. כמה חשוב ללמד את זה. רק אם זה מגיע ממקום אמיתי זה עובר לדור הבא אני חושבת.
זו תכונה שבעיני אין לכל אחד, עד כמה שזה מפתיע. אהבה אמיתי לאדם באשר הוא אדם.
ולגבי חדר הפלאות של לירון – איזה אוצר גילית לי ואיך לא ידעתי עד עכשיו? איך הצלחתי לפספס?
חייבת להגיע לשם וכבר אהיה בקשר עם לירון לגבי זה.
תשמעי, זה אחד הפוסטים אם לא ה-, בכל רחבי הבלוגיספירה.
כל כך כל כך נהניתי מהקריאה והתמונות.
מקסים, מרתק, מרגש, מחייך. תענוג 🙂
תשמעי, זאת אחת התגובות אם לא ה-, בכל רחבי הבלוגספירה.
עשית לי את יום כיפור.
מקסים ומרגש!
איכשהו חיפושיות זה החרק היחיד שמעורר עניין וסימפטיה ולא גועל ובהלה, מעניין!
אבא שלי מטפח גינה ובהמשך ישיר מחמיץ זיתים מהעץ בגינה ויין מהגפן. את היין הוא שכלל לאמנות ממש עם אנזימים וחביות אלון?
ויש לו גם מדבקות לתויות מקסימות עם הפרופיל שלו מעשה ידייך- נעמה- להתפאר!
בהשראתך אולי אכתוב גם אני פוסט על סבא יהודה ותוצריו
תודה!
הי מורן, כיף לפגוש בך פה! אני זוכרת את תוויות היין המתוקות שהכנו לאבא שלך, איזה כיף לשמוע שהוא משתמש בהן.
אני מאוד הייתי שמחה לקרוא פוסט כזה על אבא שלך, אם את כותבת אשמח אם תשלחי לי לינק.
ולגבי חיפושיות – זה ממש נכון. אני חושדת שלהכל אחראים יחסי הציבור המעולים של חיפושית משה רבנו…
מקסים נעמה, היומנים יפיפיים וגם מה שסביבם.
תודה רבה נועה!
נעמה! זה מדהים. זה נראה כמו כל סימני הדרך כולם. תרתי משמע. זה פשוט פוסט מהמם. התמונות מאלפות והתיאורים כובשים ומרתקים. ה"הגיוני סך הכל" נשמע פתאום כל כך הגיוני וכל הנקודות מתחברות. שברת אותי רצת עם החיפוש בקקי של הפרות מצד אחד ומצד שני, חשבתי לעצמי, כמה דבקות במשימה צריך בשביל כזאת משימה (במיוחד אם אתה זה שנותן לעצמך את המשימות). אני מדמיינת את אבא שלך יושב וקורא את הפוסט הזה שוב ושוב ומתמוגג מעונג. זה פוסט מתנה בעיניי. מתנה לחיים. ובכלל אתם כאלה משפחה שווה. כל פעם בא לי עוד יותר להכיר לעומק.
ולשאלתך אני חושבת שהדבר העיקרי שלקחתי מאבא שלי זה התמודדות עם פחדים. תמיד כשלא רציתי לעשות משהו והוא היה מזהה ברגישותו שאני כנראה מפחדת, הוא היה מתכופף לגובה שלי, מסתכל לי בעיניים ואומר: "את יודעת, מי שלא עולה על הסוס, לא נופל ממנו, לא כואב לו, הוא לא נפצע, אבל הוא גם לא לומד לרכב והוא תמיד יהיה זה שנשאר להסתכל מהצד". לא הבנתי את זה לגמרי כשהייתי קטנה והיום המשפט הזה חוזר אלי בצורה מאוד מובהקת כשאני מתמודדת עם הפחדים שלי. ועוד דבר שהוא אמר ועדיין אומר תמיד: "כשאת חולמת חלומות את יודעת להפוך אותם למציאות, פשוט תתחילי ללכת. מקסימום תפלי בדרך ותמצאי את הכוחות לקום". ברגעים מסויימים אלה המשפטים שמניעים אותי.
המשפטים שאבא שלך אמר לך נראים לי כמו חוכמת חיים במובן העמוק ביותר. ונראה לי שאת כל כך מיישמת אותם,
מעזה, עולה על הסוס, מתמודדת עם כל אבן בדרך ופחד בשביל – ויכולה להם. נראה לי שהוא פשוט נתן לך את המנוע הכי חשוב ומדוייק לעשייה.
וזה שהוא ירד לגובה שלך והסתכל לך בעיניים – הפך אתכם לששותפים בהתמודדות עם הפחד לעלות על הסוס, עם הפחד להיכשל. סיפור מדהים ואשמח לשמוע עליו עוד.
פוסט נדיר , אבא נדיר. איזה ערכי משפחה מטורפים עוברים כך בעזרת החיפושיות הללו. וואו. אני המומה. והסטילינג והתמונות – שאפו ענק. נהניתי מכל פיקסל. וחיפושית.
תודה רבה יונית, תגובה מרגשת! נראה לי שזה הצליח לעבור כי הוא פשוט עשה מה שאהב ואנחנו היינו שותפות כשבחרנו,
ולפעמים גם אמרנו שאין לנו כוח ועשינו דברים אחרים…
מקסים, מרגש ויפייפה! תודה ששיתפת.
תודה שקראת!
וואו! איזה מטורף! ואיזה מרתק אבא שלך נשמע!
נשמע כמו כיף גדול לגדול ככה (חוץ מלחפש חיפושיות בקקי של פרות, חחח)
ונשמע עוד יותר כיף לנכדים שלו.
פוסט מקסים!
תודה אורטל! זה היה פן מסוים בחיים שלנו, וככזה התייחסנו אליו כמובן מאליו. כמו שיש שילדים שנוסעים כל שבת לים,
אצלנו זה היה הליכות לוודאי או נסיעות ברחבי הישוב לחפש חיפושיות מתחת לפנסי הרחוב…
פוסט מרגש שמרוב שהוא קסום הוא נראה כמעט לא אמיתי בעליל. יומני הטבע קנו את ליבי, והחוויות איסוף וליקוט, אופן ההתבוננות וגילוי עולם ומלואו ממה שמתחת לאבן (לאף) הפך להיות מנטרה שלמה שלי לחיים.
גדלתי עם אמא אומנית, וזווית חיים מיוחדת במינה, מאלתרת, שוזרת פרחים, מורה לטבע, היסטוריה, אהבת הארץ, ומפסלת, אף אחד מהתכונות הללו לא לקחתי מאימי בפן האומנותי, חוץ מיכולת האילתור ואהבת הארץ.
תודה רבה נתלי. אמא שלך נשמעת מדהימה ומרתקת. גם אמא שלי פסלת ואמנית אז מניחה שיש לנו כמה חוויות ילדות דומות.
ואגב – הכל אמיתי, מבטיחה 🙂
איזה פוסט מקסים!
אני בטוחה שהיומנים מרתקים, עם הרישומים והאיורים. כמה ממלא זה כשיש משהו שכל כך מרתק אותך ואתה משקיע בו מזמנך ואח"כ גם מעביר את זה הלאה.
והעובדה שזה גם מחבר אותך לטבע, והאיטיות והריכוז שזה מצריך ממך, זה פשוט נהדר. כל כך שונה מהאינטנסיביות והמיידיות של היום… תענוג
מסכימה איתך, זה לגמרי הפוך מהמהירות של היום. אולי בגלל זה אבא שלי כמעט לא רואה טלויזיה.
סידור חיפושיות זה הטלויזיה והמדיטציה שלו 🙂
מקסים! מקסים! מקסים!
אשרייך שזכיר באב שכזה, וילדייך בסבא שכזה.
תודה רבה הדס!
נעמה, איזה פוסט מרגש. האהבה שלך פורצת מכל אות, וכולן ביחד מרכיבות מסמך נדיר בעיני. ממש ברור כמה עוד את יכולה לספר ולהראות, ועד כמה האוצרות של האוסף שהכנת לנו כאן – עדין ומדוייק ויפהפה.
אני מודה לך על הפתח הזה ללב שלך ולעולמך.
תודה רבה חיה, התגובה שלך מאוד מרגשת.
נשבעת שאנחנו נשמות תאומות. גם לי יש אבא מדען (הייתי שמחה אם הוא היה אנטמולוג כי אני ממש אוהבת חיפושיות וחרקים), גם אצלנו במקרר היה ניתן למצוא תרביות של חיידקים שגידלנו בצלחות פטרי ואוספים שונים של מאובנים (של אבא) ואבני חן (שלי).
אוסף המחברות של אבא שלך הוא קסום ויפייפה. והמגירות עם החרקים… וואו! אני הייתי שמחה למגירת חיפושיות שכזו לתלות בבית. זה פשוט יפייפה.
תודה על הצצה נדירה לאבא מדליק במיוחד.
זה ממש נשמע כך קרן, שיש לנו חיים מקבילים עם המון נגיעות משותפות! ואולי זה יהיה הנושא של שיתוף הפעולה בינינו?
גם אבא שלי אסף מאובנים תקופה מסויימת והיינו יוצאות איתו לחפש. וזה שגם במקרר שלכם היה לא רק אוכל –
זה פשוט אדיר מבחינתי למצוא עוד מישהי כזאת שחוותה את המוזרות הזאת!
ואו יומני טבע אמיתיים!!! לא כאלו בכאילו שנותנים אווירה של כאילו עם איורים של כאילו וכתמי זמן של כאילו…. זה פשוט אוצר אמיתי נעמה. אולי בפעם הבאה שאהיה בטבעון אקפוץ לראות אותם?? זה אחד הפוסטים היותר מרגשים ויחד עם זאת חפים מרגשנות שקראתי. ובכלל יש לי חולשה לתיאורי מערכות יחסי אב-בת, יש בהם משהו עם עדינות הדדית. כבשת אותי במלים ובתמונות 3>
תודה רבה רבה אילת. זה נכון, הם אמיתיים ולא בכאילו, וגם לא מנסיפ להיות יפים או למצוא חן. אני זאת שאצרתי ובחרתי
את העמודים הספציפיים שהתאימו למה שרציתי לצלם, כך שיש כאן סוג של אוצרות ובחירה.
אני לא בטוחה שאבא שלי נותן לדפדף בהם, כי חלקם מכילים גם נושאים אישיים יותר. את החיפושיות את מוזמנת לראות!
איזה פוסט שמחמם את הלב, אני לא יודעת למה אבל גם קצת ממלא אותי בעצב וגעגוע. את באה ממקום קסום שמפעיל את הדימיון ואת כל החושים, זה מסביר עלייך המון. כולי קנאה בכל הקסם הזה שעובר אצלכם בירושה.
תודה רבה נועה. חשבתי עליך רבות בזמן כתיבת הפוסט בגלל העיתוי שלו בסמוך לפוסט שלך. מבינה את העצב, את הגעגוע. מרגישה ככה גם לפעמים על דברים שאחרות כותבות.
אני חושבת שאת כותבת מאוד נוגע ורגיש על כל המשפחה, ועם הרבה אומץ.
מדהים ממש לראות את הסקרנות והדיוק. באופן אישי, הוקסמתי גם מאיורי הטבע, מההתייחסות לכל פרט ופרט. תמיד מדברים על בנות ואימהות וכבודן במקומן מונח, אין ספק, אבל אבאים? אבאים זה משהו!
מסכימה מאוד! קשר בת-אבא הוא לא פחות מעניין, מורכב ומלא השפעה על החיים של כולנו (וברור שגם אבא-בן כמובן).
Wow!
פוסט מרתק ממש!
מרגש לקרוא ולהכיר מבעד הכתובים את הקשר המיוחד שלך עם אביך.
נהדר שהוא מנחיל את חיבתו המאוד ייחודית לחרקים גם לדור ההמשך.
התמוגגתי על פרט.
עונג ממש!
אשרייך שזכית!
תודה רבה לימור!
הפוסט הזה כל כך מרגש ונוגע לליבי. והתמונות… התמונות פשוט מרהיבות. אני לא מאמינה שגדלתם עם כל הטבע הזה בתוך הבית. אני מקווה שאת לפחות פחות נרתעת ממני חרקים מאחרים (ממני נניח…). התמונות של מגשי הקיטלוג המסודרים פשוט מהפנטות אותי.
תודה גלית האהובה. חייבת להגיד שאני עדיין מפחדת פחד מוות מג'וקים, ויודעת להבדיל בין ג'וק (איכס) לחיפושית (וולקאם). חרקים אחרים פחות מטרידים אותי.
תולעים….. זו הזוועה בהתגלמותה בשבילי
מעניין איך חיה שממש מטרידה מישהו אחד לא מזיזה לאחרת. תני לי תולעים any day על פני ג'וק אחד
קוסמי לגמרי לקרוא אותך במיוחד עכשיו כשאנחנו באמצע הקמפינג.
בטבע. במקום להביא עיתון בניתי על הפוסט הזה שלך. משגע.
תודה על פוסט קסם.
איזה אוסף מטורף… הכי התפוח המסוכר לא נופל רחוק מהעץ.
משששששהו
מעניין איזה אוספים יהיו לגוזלים שלך.
ומה למדתי מאבא שלי? הדבר הראשון שקופץ לי לראש הוא האהבה לחשבון. הוא המחיש לי את עולם המתמטיקה בפלסטלינה ומאז השאר היסטוריה…. ?
תודה סיונוש. גם אני מאוד חיכיתי וציפיתי שהם יגיעו לשלב האוספים,
וניסיתי לדמיין מה הם יאספו. אני כל כך אוהבת אוספים וחושבת שהם חלק נהד רמתקופת הילדות וגם אחריה אצל אנשים מסויימים.
הבן הגדול של אוסף מחקים, והקטן אוסף כל מה שהוא מוצא. מבובות ועד ענפים.
נעמה אהובית,
הרחבת לי את הלב והארת את העיניים. נהננתי שוב מהסיפור על התחביב המיוחד של אביך. איזה כיף לראות אך הדור הבא נהנה מהאוסף והאהבה המיוחדת של אבא שלך.
רון, הצעיר שלי כבר שנתיים חוקר חיפושיות וחרקים בגן ובחצר. זה התחיל מלכידה דרך פירוק, השמדה, חקר ועכשיו הוא גם נהנה משלושה ספרים שמצאנו עבורו בספריה לספרים "מיותרים" איתם הוא לישון. כשבגן שלו מישהו רואה חרק מיד קוראים לרון שיבוא ויזהה ויטפל בו בדרך הראויה.
עכשיו רון התישב על ברכי אז אני אקריא לו את הפוסט וגם אבקש ממך לארגן לנו מפגש עם מי שהגשים את חלומו של רון, אבא שלך.
הכי כיף לפגוש אותך כאן ליאור-חתולי החמודה! תמיד ממש מגניב אותי שילדים קטנים מתעניינים בחרקים.
זה תמיד מפתיע אותי איכשהו כי אני רגילה לזהות ילדים עם חיות חמודות ופרוותיות. ואיך דווק אילד אחד "נדבק" לחרקים והשני דווקא לציפורים? לא ברור לי.
אני ממש אשמח להזמין אתכם לביקור באוסף,
אבא שלי תמיד שמח לשתף באהבה שלו לתחום אנשים סקרנים, קטנים וגדולים. נראה לי שרון יעוף מלראות חרקים תחת מיקרוסקופ משובח. איטס א דייט!
ולי היומנים של אבא שלך בהחלט מזכירים את הספרים על החיות של נעם, הבן שלך…
נכון שירה, את ממש צודקת. כשאנחנו צריכים מגדירי חיות או צמחים יותר רציניים אנחנו פונים לרוב לאוסף של אבא שלי.
מדהים איך הצלחת, כדברייך באחת התגובות, להתמודד עם הנושא הגדוש הזה. מאתגר מאוד למצוא דרך לתאר בפוסט אחד נושא שמתחיל בילדות ומלווה אותך עד היום, ושזור בחיים בכל מיני דרכים – גלויות (חרקים במקרר 🙂 וטיולים אטיים) ונסתרות (אהבת אוספים, היכולת להאט, והרצון והסבלנות לספור סוגי ירוק!). שאפו רציני לך על זה.
כל כך הרבה דברים אפשר לומר כמעט על כל משפט שכתבת – באמת פוסט שהוא מעט המכיל את המרובה – אבל הפנינה האמתית בעיניי היא החותמת המיוחדת שעיצבת ליום הולדתו של אביך 🙂
תודה על עוד פוסט מעורר מחשבה ורגשות חיוביים.
תודה רבה רבה לאה, על התגובה והקריאה מלאת המחשבה שלך. הפוסט היה בראשי זמן רב בתור משפט אחד.
והוא היה כל כך מרובה ומגוון ומקיף מבחינתי, בדיוק כפי שכתבת, שלא ידעתי איך ואיפה להתחיל.
איך לכתוב, על מה לכתוב, ומה ואיך לצלם? ובגלל זה הוא נדחה הרבה הרבה זמן. ומזל שחברה אחת טובה
אמרה לי שהוא נראה לה מתאים מאוד עכשיו ועדדה אותי פשוט להתמודד איתו. ואני מאוד מאוד שמחה שהקשבתי לה.
קסם של פוסט! איזו חוויה זאת לגדול לצד מגירות האוספים המרתקים האלו, בטח כל ארגז מכיל מליון סיפורים וצבעים ! ואני בטוחה שזה צבע את זכרונות הילדות של בצבעים מיוחדים שאין לאחרים.
היה תענוג לקבל הצצה לעולם שלך ולעולם של אביך.
באמת כל ארגז מכיל הרבה סיפורים, ויש גם ארגזים צבעוניים במיוחד, הם האהובים עלי כמובן
הנה זכית לחיפושית על שמך! הפוסט זרק אותי באחת לשיעורי הזואולוגיה בתואר הראשון שזכיתי לשמוע מפי פרופ' מנדלסון בכבודו ובעצמו. מי שידע לצייר יפה את מה שראה במיקרוסקופ (אני…) קיבל ממנו אקסטרה תשומת לב. יש לי הערכה גדולה לחוקרי טבע, שהם סוג מיוחד ונדיר של מדענים. הפוסט הזה כתוב נהדר מן הסתם בגלל שאת אוהבת את אבא שלך…
תודה רבה ריבי. אני בטוח לא הייתי מאלה שיודעות לרשום במדויק את הפרטים הקטנים. הלוואי עלי!
שלום נעמה,
שמי ענת מורה לטבע כך אני קוראת לעצמי עדיין למרות שהתחום בבתי הספר נקרא מדע וטכנולוגיה.
אני הולכת להשתמש במידע המקסים על אבא שלך על מנת ללמד ילדים על עבודתו של חוקר חרקים. תודה על העושר המדהים של המידע הנדיר.
ענת 0544506412
אם תרצי אעדכן אותך בהמשך על מה שנעשה בכיתה
הי ענת,
ממש משמח אותי שתשתמשי במידע הזה כדי ללמד ילדים ולעניין אותם. ממש אשמח לשמוע מה עשיתם בכיתה ואיך הילדים הגיבו. גם אבא שלי ישמח לשמוע