אני באה ממשפחה של אספנים.
מסבתא שלי שאספה כדים וגביעים, סבא שאסף מטבעות ובולים, דרך אבא ודוד שאוספים חיפושיות (!) ודוד אחר שאוסף ומגדל קקטוסים, עד אֵלַי, שאוספת ספרי ילדים ופריטים מוזרים משנות השמונים – כולנו חולקים את האהבה הזאת, למקבצים ושמירה של “דברים מאותו סוג”.
כשהתחלתי את הבלוג שלי ידעתי שיש אוספים משפחתיים שאני ממש רוצה לכתוב עליהם.
אבל לא ידעתי שאחרי שאכתוב על חלקם יגיעו אלי מתנות וסיפורים מרגשים מכל מיני אנשים שחולקים את האהבה שלי לאוספים.
יום אחד, אחרי שפרסמתי פוסט על אוסף המפיות האגדי של חמותי, התקשרה אלי חברתי הטובה נירית, והזמינה אותי לטיול.
טיול שנתי, בחדר ילדותה בטבעון. יעד נחשק עבור חובבת הנוסטלגיה שאני. כמו לעלות למכונת זמן.
החדר הזה נשמר כמעט כמו שהיה נראה כשנירית היתה ילדה, וגם היא, כמוני ואף יותר ממני, מתקשה להיפרד ולזרוק פיסות היסטוריה אישיות וזעירות ואוספים מן העבר. כי מי יודע מתי באמת נהיה זקוקים ליומן עם מפתח?
במגרות ארון הילדות שלה, מתחת למיטה ובקופסאות המרובות שוכנים להם אוצרות שלא ראתה עין אדם מזה שנים,
ונירית, בנדיבות ובשמחה הזמינה אותי לחטט לה במגרות.
הגעתי עם שתי חברות ילדוּת נוספות, מצלמה ביד, ותפילה בלב לאלוהי האייטיז.
מה אגלה שם, במגרות הגנוזות? רביעיות של פנטו? קלפים של חבורת הזבל? מכתביות של תהילה?
והאם אוסף המחקים שנירית סיפרה לי עליו רבות אכן יימצא שם?
התשובה היתה, למרבה האושר – כן, כן כן וכן!
קשה לי להסביר למה נייר מכתבים עם ציורים מתקתקים של הולי הובי יכול להפוך אותי לשלולית של עונג.
בבת אחת אני חוזרת להיות אותה ילדה שבילתה שעות בהתבוננות והעתקה של הדמויות מאוסף המכתביות שלה. המפגש עם האוספים האלה הוא כמו קרע פתאומי בזמן. במחי איור אייטיזי צ’יזי אחד, אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי כשהייתי בת עשר וחלמתי להיות בלונדינית כמו סטפאני טאנר. אני פוגשת את עצמי שוב, וזה מפגש של רגש מדוייק, מכמיר לב ומלא אהבה לילדה הממש לא בלונדינית שהייתי.
בנדיבות רבה נירית חלקה איתי מכתביות, פנקסים וגלויות, ויצאתי מהבוקר הזה עם שקית גודיז שעולה על גדותיה מאיורי תותית וקטקטים וארנבים צמריריים.
ותראו איזה אוצר התגלה, מגולגל וארוז עדיין בעטיפת מתנה מחנות הפופ-נוי הקרובה לביתנו. איי לאב יו ירדנה (למרות שהייתי במחנה עפרה).
ומה עם אוסף המחקים המהולל? אז זהו, שהוא היה שם ובגדול. זה החלק היחידי מהאוספים של נירית שנמצא בשימוש גם היום, כי האחיינים החמודים שלה אוהבים לשחק בו. ולכן האוסף הוגדר כ”השאלה קצרת טווח”.
חזרתי הביתה עמוסת שקיות וזכרונות, ובימים ובשבועות הבאים ניסיתי לחשוב מה אני עושה עם כל הדברים האלה. איך אני מתעדת אותם. מה אני רוצה להגיד עליהם? ובעיקר, מה אני עושה עם אוסף המחקים בקופסת הנעליים שצריך לחזור לביתו בעוד כמה שבועות? (ולמה, למה לא שמרתי את האוסף שלי?).
במשך כמה ימים הוצאתי בכל יום את אוסף המחקים מהקופסה וניסיתי לפתור את החידה.
עלו לי מחשבות שונות. מה זה אוסף? למה בכלל אנשים אוספים דברים? איזה צורך רגשי או אסתטי זה ממלא? מה עשיתי עם האוספים שלי כשהייתי ילדה?
בלי לשים לב ובלי ממש לתכנן התחלתי לשחק עם המחקים באותו אופן שבו שיחקתי איתם בילדותי. מיינתי לפי סוגים. מחקים של מאכלים, מחקים של מכשירים שונים, מחקים בצבעי הקשת. מחקים של דמויות מצוירות. מחקים תלת מימדיים לגמרי ומחקים “שטוחים”.
מיינתי לפי צבעים: מחקים אדומים, מחקים ורודים, מחקים כחולים.
ופתאום הבנתי שהמיון הוא עבורי תכלית האוסף. הוא זה שהעסיק אותי שעות כילדה, ואת זה אני רוצה לצלם.
אז צילמתי אותם לפי צבעים, כי זה מה שהידיים שלי הכי רצו לעשות, וזה מה שהעיניים שלי הכי רצו לראות, ואני נוטה לסמוך עליהן.
ספרתי שישה טלפוני חוגה, ושתי מצלמות קלאסיות. אני אוהבת את איך שאוסף כזה מקפיא בתוכו את הלך הזמן, ושמורים בו דימויים של חפצים שהשימוש בהם עבר מן העולם. סיי צ’יז!
ראיתם את המיני המבורגר הכתום? בטוח הגיע מבורגראנץ’.
הסדרה הצהובה אהובה עלי במיוחד. הסמיילי העצוב הוא האימוג’י של פעם. והכי התחשק לי לגנוב את הגלגיליות, אבל התאפקתי.
כמובן שגם הוורודים הם פייבוריטים. אם כבר תקנה לי ורד – אז ורד מחק בבקשה.
ואיך לא, צילמתי גם את כל המחקים בצבעי הקשת. האטבי כביסה האלה הם הקלאסיקה של אוספי המחקים. לכל ילדה שמכבדת את עצמה היו כאלה. תוך כדי מיון וסידור הסנפתי את הריח הזה שעדיין דבק בהם, ריח מתקתק נעים. היו גם מחקים עם ריח ספציפי שחיקה את הריח של המאכל או החפץ. מחק שוקולד, מחק גלידה, מחק ענבים ומחק קוקה קולה! לבריאות.
אחרי שתיעדתי את האוסף מכל זווית החזרתי אותו לנירית ולאחיינים שלה שחיכו לו.
רציתי מאוד להכין לנירית מתנה מתוך התיעוד הזה. משהו שייקח את פיסת הילדות הזו ויעצים אותו ויתן לו מקום של כבוד שלא נהוג לתת לאוספים מן הסוג הזה.
יצרתי קולאז’ פשוט מהצילומים. איזה כיף לראות את כל הצבעים האלה יחד, נכון?
את הקולאז’ הדפסתי ומסגרתי במסגרת שחורה.
בפעם הבאה שאראה את נירית היא תקבל במתנה את אוסף המחקים המצולם והממוסגר שלה (בדיוק בזמן להולדתו של איתן המתוק!).
מה אתן אספתן בילדות? יש אוסף שאתן שומרות עד היום? אשמח לשמוע בתגובות!
מפיות, מדבקות, קלפים של מפורסמים ומחקים כמובן.
קלפים של מפורסמים נשמע מגניב! מעניין איזה מפורסמים היו שם…
וואו נעמה, באיבחת פוסט החזרת אותי אחורה בזמן…האוספים שלי אמנם התחילו כבר בשנות השבעים (מכתביות של פארה פוסט ושל גריז) אבל גם בשנות השמונים המשכתי לאסוף.
מה שמדהים בפוסט הזה שאני (שוב) מגלה כמה אנחנו דומות, מעבר לאהבת הנוסטלגיה והתיעוד (אותה כבר גיליתי בפוסטים הקודמים שלך), גם אני אספנית, לא של דברים יקרי ערך, אלא רק של דברים יפים וחמודים שברבות היום הופכים לזיכרונות…ויתרה מכך אני גם “ממיינת ומקטלגת מקצועית” – האופן בו מיינת את המחקים, פשוט הזכיר לי את עצמי והרגשתי צורך עז ללכת ולסדר חפצים לפי צבעים….
איזה יופי של פוסט!!!!
נעמה, בחיי שאת משתבחת מפוסט לפוסט. מילא האוסף – הכתיבה שלך נהדרת. מה אני אספתי? מפיות. אבל כנראה הייתי ילדה שלא מכבדת את עצמה ולא שמרתי. הכי אני מצטערת שלפני כמה שנים מסרתי את אוסף “הדברים הקטנים” של הבנות שלי שגדלו. איזה שטות שטותית איומה. טעות גדולה.
תודה זיוה על המחמאה הענקית! גם אני לא שמרתי לא מעט אוספים, ולכן זה תענוג מיוחד לפגוש בהם מחדש אצל חברות. מי חשב בגיל עשר שבגילי עדיין אתעניין בזה?
וואו! פוסט מדהים! כל כך מתחברת אל הנוסטלגיה שעלתה כאן. חמותך שמרה את קופסת המפיות, אני- את שלי- לא, אבל את קופסת השנות-טובות. למשל, כן… בכלל, מאוד אוהבת את הקשור באספנות, ואספנים (אחד הגורמים שדחפו אותי לפתוח את ”שיינדלע”).
מאוד נהניתי לקרא!!!
תודה רבה נטע! מאוד נהנית לדפדף לי בין הפריטים המקסימים בשיינדעלע.
אכן פוסט מקסים, כמו תמיד יצירתית ונוגעת – כיף! תמשיכי לכתוב את ממש טובה בזה..
תודה אורית! ממשיכה במרץ…
שאני אמות…. איזה פוסט… להתעלף. היה לי אוסף מחקים כמו שלך כמובן. ולא מריחים את מחקי הריח שהיו לי מלונדון… והיה לי אוסף מכתביות. ובולים והכי להיט היה לי אוסף עם חברה שלי מנס ציונה אני הייתי ירושלמית… לשירים (שירה) שאספנו שירים שהתחברנו. יאווווו איזה פוסט. מצדיעה לך ולנוסטלגיה.
אוסף שירים! מאוד עמוק! הזכיר לי שנהגתי לכתוב מילים של שירים שאהבתי במחברת מיוחדת. להשיג אז את מילות השירים היה פרויקט, לא בכל קסטה או דיסק צירפו את המילים והייתי יושבת שעות ומנסה לפענח.
וואו, איזה פוסט כייפי ומרגש. צחקתי בקול על הבלונד של סטפני טאנר
תודה נירוש. לא כולנו בלונדינים טבעיים כמוך, חלקנו יכולים רק לשאוף לבלונז’
וואו! פוסט מרגש ממש..
לפני כמה זמן אמא שלי עשתה סדר ומצאה את אוסף המפיות שלי ואת אוסף המכתביות. גרנו כמה שנים באורוגוואי וטיילנו המון בדרום אמריקה ואחר כך גם באירופה כך שיש מפיות ממש מיוחדות באוסף. בכל מסעדה שהיינו אוכלים הייתי לוקחת מזכרת. היה מדהים לפתוח את הקופסא ולהיזכר.. גם במקומות שהיינו בהם.
תודה על השיתוף ענבל! איזה כיף של אוסף עם מפיות מכל העולם. מרגש!
וואווווו נעמה!!! זרקת אותי שנים אחורה.. אני ממש יכולה להריח את רייח המחקים!!
כמות לא מבוטלת מהמחקים שצילמת היו לי גם!! איזו התרגשות!!
לצערי את אוסף המחקים אין לי אבל את אוסף המכתביות יש ויש!!
תותית, הולי הובי, דרדסים.. אפילו את לוסי מדאלאס ☺️
איזה שיתוף נפלא!!
תודה רבה
תודה לך יפעת, על השיתוף באוספים שלך! גם לי יש כמה מדאלאס ותהילה. שנעשה החלפות?
איזה כיף לנירית!
מקסים!! ומילא שממני הוצאת קריאות התלהבות אבל גם מיכי התרגש (מהמתנה לנירית, לא מכל הסיפור – אל תגזימי…).
מדהים איך את מצליחה להפוך כל דבר לאמנות.
די! מיכי התרגש? יש לי עור ברווז! my work here is done
“….ופתאום הבנתי שהמיון הוא עבורי תכלית האוסף…..”, ואני חושב על אוסף החיפושיות שצמח בבית במקביל אלייך, ותוהה על החוויה וההטמעה של מה שקורה במשפחה על נפשו של ילדך.
ולא שאני סובר כי אני הוא המקור להכל.
אבל אוסף סיסטמטי של משפחה של חרקים הינו התעסקות מתמדת בצורני, בהבדל הזעיר המבחין בין מין למין.
וכשאני מתבונן במחקים, יש לי חשק לתאר כל אחד כמין נפרד, לתת לו שם, לקבץ מינים שונים בשבטים, וזה בעצם מה שעשית.
שימחת אותי, בתי.
אבוש! יאללה, רוצה חיפושית על שמי. חיבוק
המתנה שהכנת לנירית יפיפייה בעיניי ועולה כל האוספים. גם משמרת אותם וגם נותנת להם משמעות. מקסים
תודה ורד, זאת באמת היתה המשמעות של המתנה בעיני 🙂
וואו יושבת, קוראת וממש מריחה את המחקים… פלאשבק מטורף לילדות. פתאום אני קולטת שגם אני אספנית… לא חשבתי על זה ככה. חייבת להוציא את אלבום המדבקות שלי, תיקיית הציורים מגיל 10, קופסת הקרטון שבמחסן מלאה ביומנים, מכתבים, ברכות ופתקים מהשיעורים. אה ויש לי גם אוסף קסטות כמובן! המגירות בשולחן מלאות בילדות שלי. חייבת לעשות עם זה משהו. תודה על ההשראה
את מדהימה
תודה מיכל! נשמע שאת יושבת על ערימת אוצרות (יש לי בראש דימוי של דרקונית יושבת על ביצי זהב, רק במקום ביצי זהב – יומנים וקסטות…). אני מקווה שהמסע בין האוצרות שלך יהיה מהנה ומרגש.
בלוג מהמם
לי יש אוסף של חיות קטנות מזכוכית, חלקו הגדול בבית של אבא
הוא בכלל לא מהאייטיז
כי אני בת 23, אבל הוא אוסף מקסים 🙂 את רובם אספתי בסוף שנות ה90 תחילת שנות ה2000
אוספים והקשר אליהם זה על-זמני, לא רק מהאייטיז:-) נראה לי שאני מכירה את החיות מהסוג הזה. אולי לבנות דודות שלי שקטנות ממני היו כאלה.
ואוווווווו איזה זריקה ליסודי. הרגת. רצחת. ריסקת…. אני ממש זיהיתי כמה מכתביות ומחקים… וכמובן היו גם מפיות דקות דקות… היקרות (במיעיל).
תודה רבה רבה תמר! 3> 3> 3>
לשמחתי אוסף המפיות של אחותי והמכתביות שלי עדיין איתנו. הסיפור המעניין הוא על אימי שבילדותה קנאה בחברותיה שאספו פרסים ולה מטעמים כלכליים כמעט ולא התאפשר (מניחה שגם לחברותיה היה במסורה). הייתי חוזרת הביתה מביה״ס ואימי היתה מודיעה לי בחגיגיות שהשיגה גיליון חדש מחנות אחרת בעיר מאושרת כולה. לא יכלתי לעשות מו״מ והחלפות כי לא היה עם מי. אט אט חלחלה בי ההבנה שאני הכיסוי, וזה האוסף שלה – אישה בת 40 קונה לעצמה גיליון פרסים של חיות נשמע מעט חריג אז (מיותר לציין שהאוסף הזה קיים בבית אימי נכון?). כמה שמחתי כשביתי התחילה לאסוף מדבקות, הקלסר שלה יישמר!!
ליאת, היפור על אמא שלך מקסים ומצחיק ומכמיר לב.
מניחה שזה קורה להרבה אנשים שלא היה להם הרבה בילדותם – שהם רוצים לפצות את עצמם ועושים את זה דרך הילדים, אבל נשמע לי די מיוחד שזה מתבטא ב”פרסים”. מקסים!
יואו, חזרה מטורפת לילדות.
מתוך הצילומים הנפלאים שלך יכול להריח את ריח המחקים המתקתק שהיינו מסניפים שעות בילדותנו…
תודה ריקי! הריח שלהם זה באמת אחד הזכרונות החזקים. גם אני נהגתי להסניף…
לא. אין את זה ביותר נוסטלגי או מקסים.
ואם נירית לא תרצה בטעות את הקולאז’ שלה, יש לי קיר שמחפש משהו כזה בול.
תודה קרן! מבטיחה להודיע לך אם הפוסטר ייפתח לקהל 🙂
איך החזרת אותי אחורה עם אוסף המחקים. אני יכולה להריח אותם, להרגיש בקצות האצבעות ואפילו לטעום אותם ממרחק 30 שנה. כמובן שגם לי היה מחק אטב כביסה צבעוני והכי אהבתי אותו. וחוץ מזה עשית תמונה יפייפיה שעצרה אותי כבר בפינטרסט ומשם באתי. ולבסוף ירדנה שולטתתתתתתתת!!!!!!!
תודה רבה נעה! איזה כיף שהגעת! לקחת לי איזה 20 שנה להבין שירדנה באמת שולטתתת (מה שלא משנה את דעתי לגבי השליטטטה של עפרה. שתיהן אדירות).
איזה פוסט שמח!
עשית את זה שוב, הארת בזרקור פינה של שיגרה והפכת אותה למנצנצת באורות דיסקו.
משגע!
תודה טליה!
וואו, איזה מפתיע לגלות פה כל כך הרבה אספניות (בתגובות).
אמא שלי אספנית לא קטנה ואני לא.
נהנית לזרוק ולזרוק ולזרוק. מתחרפנת מהעומס הנפשי שיוצר לי אוסף.
לקח לי זמן להבין את הצורך הנפשי שבאיסוף.
בהחלט מזדהה עם אהבת המיון, רק שאצלי המיון מחייב זריקה לפח בסוף 🙂
בספר של מכון גאלופ על חוזקות (כתבתי עליו אצלי בבלוג) הם מציינים חוזקה של אנשים אספנים: קלט – input. זה בא עם ‘מוח שמתעניין בדברים רבים. העולם מרגש אותך בגלל הגיוון והמורכבות האינסופיים שלו… זה מעניין. זה שומר על רעננות המחשבה. ואולי יום אחד, מתישהו בעתיד הקרוב, משהו מכל הדברים האלה יתגלה כבעל ערך.’
רק כשקראתי את זה הצלחתי להפסיק לשפוט.
וכמובן יש את החוזקה אסטרטגי’ שהופכת אנשים לאוהבי מיון ומאפשרת להם ‘להשליט סדר בערבוביה ולמצוא את נתיב ההתקדמות הטוב ביותר’.
נשמע שיש לך את שניהם.
והצבעוניות והיופי מרעננים את העיניים 🙂
רק טוב ואור!
תודה שירה. האמת שמאיך שתיארת את זה נשמע דווקא די כיף לחיות בלי הרבה דברים, לזרוק ולהיפרד בקלות. יש בזה משהו… קליל. אבל כנראה שזו פשוט לא אני.
פשוט מקסים- והתמונה הסופית והמתנה המקסימה – איזה יופי! אני אספתי סנופי- וזה הדבר היחיד שאני מתחרטת שמסרתי …
תודה שני! שמחה שאהבת את הפוסט 🙂
עוד פוסט משובח פרי עטך, מצלמתך ודימיונך. כמה שאני מצטערת שלא שמרתי כל מיני דברים… כמו המחקים היפים האלו. התמונה של האוסף מהממת!
תודה רבה ליאן! טוב שבאת 🙂
איזה יופי של פוסט! אני כל כך אוהבת אוספים ובעיקר כשמצליחים לשלב את זה איכשהו בעיצוב הבית, אישי ומיוחד. אספתי המון דברים בצעירותי – מפיות, בובות של קינדר, אחי אסף בולים ובעלי אסף מחקים. אהבתי מאוד את התמונות ואת הרעיון של המתנה. מקסים.
תודה עופרי! זה באמת כיף לשלב אוספים בעיצוב הבית, לא רק על ידי הצבה שלהם ב”ויטרינות” ועל מדפים, אלא גם על ידי מסגור או הפיכה לקולאז’.
חמותי העבירה אלי למשמורת את אוסף המפיות שלה ואני עדיין מתכננת למסגר כמה מהן עבורה.
כילדת אייטיז חובבת אוספים הזדהתי עם כל מילה, וגם עם ההתרגשות מהמפגש המחודש עם האוספים. איזה כיף לכן! נשמע מפגש חברות ילדות משובח (רק חסר מיץ זיפ וואפלות בעטיפה כחולה). אני אספתי גם אבנים, סרטים (סרטי מתנה), מחזיקי מפתחות, פחיות קטנות שמקבלים בטיסה, סיכות נוי, והיו עוד המון אוספים שהתחלתי (ולא היו לי יותר משניים-שלושה אז התייאשתי). עד היום אני אוהבת לאסוף ולמיין, פשוט דברים אחרים…
תודה גלית! איך החזרת אותי פתאום אחורה עם האוסף של סרטי המתנה. שכחתי לגמרי שגם אני אספתי כאלה. וגם ניירות עטיפה מחנויות, נראה לי שעדיין קיים אצלי איפהשהו.
זרקת אותי בשניות 30 שנים אחורה… מיד כשראיתי את קופסת המחקים הרחתי את ריח האוסף שלי.
מה לא אספתי בתור ילדה (וכל אוסף היה מפואר):
מחקים, מפיות, ניירות מכתבים, גוגואים, גולות, תפריטים של מסעדות, קלפים של כדורגל (אין לי מושג למה), מדבקות, בקבוקי בושם.
מה לא הייתי נותנת בשביל צילומים שלהם.
וגם קלמר כזה היה לי. עם 2 קומות ומלא בעפרונות צבעוניים 😊
טל נשמע שהיית אספנית מצטיינת! גם אני עפתי על הקלמר 🙂 איך אהבתי להכניס את הדברים לתוך הגומיות…
יה איזה התקף נוסטלגיה עוררת.
הייתי ילדה אספנית אבל היה לי מזל רע.
למשל, היה לי אוסף מפיות, שחברה של אמא שלי שפכה עליו כוס קפה…
ואוסף המחקים שלי נגנב בפריצה לבית ההורים…
והיו גם ניירות מכתבים כמובן, שהשד יודע איך הגורל היכה בהם 🙂
בקיצור, פוסט מגניב.
תודה שלומית! אני בהלם מכך שאוסף המחקים נגנב בפריצה! האם השוטרים תחקרו את כל כיתות ד באזור מגורייך? אולי היו לך מחקים ממש “נדירים”…
נעמה יקרה, גמרת אותי….מיסגרת לי תקופה חיים, לקחתי הפסקה של כמה ימים ואז קראתי את הפוסט הזה שוב. הכתיבה שלך כל כך מרגשת, הדיוק והירידה לפרטים, כמה כבוד לכל מחק ומחק. האספנות (מי אמר אגרנות ???) של נירית מעולם לא נראתה זוהרת כל כך…
חייבת כזו תמונה גם לעצמי, הרי כל המחקים הכי יפים היו שלי וויתרתי לה. חחחחחחחח….
אפרת
תודה רבה אפרת! התרגשתי לקרוא את התגובה שלך, בתור אחת בעלת מידע פנימי לאוספים של נירית. חמוד מצידך שוויתרת לה על מחקים, אחות גדולה מצטיינת!
יש לי אוסף של ברכות יום הולדת מסבתא שלי. תמיד חלמתי להפוך אותם לתמונה לבית. אבל אני לא בטוחה שזה יצא יפה כמו שזה נראה בדמיון שלי. האוסף מחקים הורס!
איזה אוסף מרגש קרן!
נעמונת,
מה שאת עשית לי עם הפוסט הזה שלך.
קודם כל העיניים שלי נצצו, התמוגגתי מכל פריים ופריים.
פתאום שצף של נוסטלגיה מתוקה.
לאורך כל הפוסט תהיתי איזה אוסף היה לי כילדה והאמת שלא ממש היה לי. מפתיע.ממש. היום יש לי דווקא המון אוספים. כולם אגב סביב יצירה בצורה כזו או אחרת.
התמונות שלך פשוט משגעות. והקולאגגגגגד וואי לרגע לא נשמתי.
קסם עוצמתי. נהדרת שאת
תודה סיון אהובה! התגובה שלך ריגשה אותי 🙂
אני אספתי כרטיסי ברכה (חתונה, בר מצווה, לידה, וכו’), גם בשנות השמונים. אספתי גם בולים. מעניין מה היה באוויר של שנות השמונים שגרם לכל כך הרבה ילדים לאסוף דברים.
אני חושבת שילדים תמיד אוספים אם יש להם אפשרות 🙂 ואולי בדורות הקודמים פשוט היה פחות מה לראות בטלויזיה אז עסקו יותר
בחפצים עצמם ופחות בייצוג שלהם (היום אוספים לייקים ועוקבים בנוסף לחפצים…)
תודה על עוד רגע מופלא של אייטיז 🙂
אני אנטי אספנית כפייתית.
היו לי כל האוספים האלו והשלכתי אותם בלי למצמץ פעמיים, לדאבונה של אימי.
אבל, מודה, היה לי רגע מקסים של נוסטלגיה לראות את הצילומים בפוסט הזה.
שמחה שהם קיבלו את רגע התהילה שלהם והגיעו למוזיאון – אלופה שאת!
תודה אפרת! האמת שאני לא מצליחה לדמיין לעצמי מה זה להיות אנטי אספנית. זה כנראה בדם שלי. לאסוף, למיין, להתרפק על חפצים.
מעניין אותי אם את אוספת למשל אביזרים לצילומים היפהפיים שלך? והאם לזה אץ מתייחסת כאוסף או כחומרי עבודה?
ואני הכי שמחה בשביל נירית חברתי שכל השנים המשפחה שלה לא הבינה למה לעזאזל היא שומרת את כל החפצים האלה – ועכשיו הם זוכים לתהילה והערכה מהעולם.
וואוו, מכתביות של לירוי.. העלית חיוך על פני.
תודה מוריה! חיוך זו תוצאה מעולה לפוסט 🙂
וואו. תודה רבה נעמה על פוסט מושלם עם ריח של פעם. בדיוק לפני חודש נזכרתי באוספים שלי. הילדים התחילו לאסוף מחקים בבית הספר ואני זכרתי בפעם. צילצלתי לבית הוריי ושאלתי אם יש סיכוי שהאוספים שלי עוד טמונים בבוידם. למזלי והפתעתי, חיכו להם המזוודות נייר של פעם אוסף המכתביות, המפיות והמחקים. בשבת של פסח נסענו לבקר את סבא וסבתא ואספנו את קופסאות ילדותי. (היה למזוודות ריח של שלושים שנה איפסון…. חחח…). ישבנו כולנו יחד ובררנו את האוספים. הילדים ישר התחילו לריב על מי לוקח מה. כשקראתי את שכתבת, שיתפתי את ילדיי והחלטתנו לאסוף את המחקים ולעשות קולאז’ מהמם של פעם, בדיוק כמו שהכנת. דרך נפלאה ויצירתית במיוחד כדי לשמר את הזכרון. תודה לך.
וואו עדי, איזה כיף שהאוספים שלך נשמרו! כמה מרגש ומשמח בטח למצוא ולדפדף ולגעת בהם אחרי כל השנים האלה.
מקווה שהילדים ימשיכו לשחק בהם וכך הם יזכו לגלגול חדש.
תודה רבה שכתב לי!