החופש הזה היה מלא אור. משחקי אור. לא, לא אור נרות חנוכה דווקא, אלא אורות אחרים ומנצנצים לא פחות.
החופש הזה יצרנו בבית שתי פינות חדשות. שני משחקים שכל מהותם היא האור וקסמו. המשחקים נרקמו במוחי כבר לפני כמה חודשים, ודווקא החופש, החג ונסיבות החיים הצליחו לגרום להם לקרות ממש השבוע, ולהפוך את החג שלנו למואר ויצירתי.
המשחק הראשון: מחבוא סודי מואר וקסום
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
כשאני ואחותי היינו קטנות, היתה לנו "מערה" סודית בארון הבגדים. נהגנו להיכנס יחדיו בצפיפות לתא קטן בארון שהיה מיועד לשמיכות, לקשט אותו, לפטפט בתוכו ולהמציא עולמות. מיד כשעברנו לבית שלנו וראיתי את תא השמיכות והתיקים בארון הבגדים בחדר הילדים (שהוא למעשה התחתית של ארון התלייה) – נזכרתי ב"מערה" שלנו מילדות וידעתי שיום יבוא ואני אהפוך את התא הזה לפינה קסומה. מקום כזה מתאים להפליא בעיקר לנועם בן ה-4 וחצי, כי הוא ילד שמאוד אוהב להתחבא, לשחק עם עצמו, ילד שמאמין בקסם, וזקוק הרבה פעמים למקום משלו כדי להירגע כשהוא כועס או נעלב. נועם הוא מסוג הילדים שכל משימה פשוטה, ללבוש מכנסיים למשל, הופכת למשחק דמיוני בחפצים האקראיים שמונחים בדרך למכנסיים. פינה מוארת ורכה, שבה הוא יכול לאסוף את כל דמויות "יחידת-החילוץ" שלו ולשוחח איתן במשך שעות, פשוט מושלמת בשבילו.
במקרה ביום שבו רציתי להכין לנועם את המחבוא שלו, עומר נשאר בבית בגלל מחלה. ואם יש משהו שעומר טוב בו, זה משימות סידור, ארגון ועזרה כללית. בטוב לב האופייני לו הוא עזר לי בשמחה להכין מחבוא לנועם, ולמרות שאמרנו מראש שגם הוא כמובן יכול לשחק בו, התחושה היתה שאנחנו מתגייסים ועובדים יחד כדי להכין הפתעה קסומה לאחיו הקטן. עומר עזר לי לבחור ציורים של נועם לקשט את קירות המחבוא, לתלות את הנורות ולחשוב על רעיונות נוספים לשיפור.
אז איך הכנו? פשוט מאוד. בעזרת וואשי טייפ תלינו שתי שרשרות של נורות (אחת על בטריות מאיקאה, ואחת נוספת שחיברנו לחשמל). עם הוואשי טייפ הדבקנו מסביב ציורים שנועם צייר (תראו את גיבור העל המתוק הזה!), וממוט התלייה שנועד לבגדים תלינו שרשרת פונפונים ועששית שעובדת על בטריות (ממקס סטוק). אם הארון שייך לכם אתם יכולים לבדוק בפינה נסתרת אם דבק חם לא משאיר עליו סימנים, ואז להשתמש בו להדבקת שרשרת הנורות במקום בוואשי טייפ, הוא יותר עמיד ולרוב מתקלף בקלות ממשטחים חלקים בלי להשאיר סימן.
על הרצפה הנחתי מזרן יוגה מקופל מכוסה סדין וכריות רכות כדי שיהיה כיף לשבת. עומר הציע שנשתמש בבד כדי ליצור וילון שיסתיר את הכניסה ובחרנו בד טול לבן שהיה לי בארון, כך שהמחבוא יהיה סודי ופרטי ועדיין יוכלו לראות החוצה. ה"וילון" נועד גם כדי שלנועם לא יהיה צורך לסגור את דלת הארון והוא יוכל לשחק במקום שהוא לגמרי שלו (אל תדאגו, גם אם סוגרים אותה יש חריצים רחבים דרכם נכנס אוויר).
נועם היה מוקסם. עצמנו לו עיניים והדבר הראשון שאמר כשהורדנו לו את הצעיף מול כל הנצנוצים היה: "מחנה!".
הוא מיד התחיל לבדוק כמה מחפציו הרבים יכולים להיכנס יחד איתו למחנה (התשובה: לפחות 30). לו ולעומר יחד קצת צפוף בפנים אבל הם כבר שכללו שיטה שבה שניהם יכולים לשבת יחד, בדיוק כמו שאחותי ואני נהגנו לעשות.
המחבוא קיים אצלנו רק כמה ימים, ואני מניחה שלא יישאר לתמיד, אבל בינתיים הוא מקור בלתי נדלה לשמחה ויצירתיות, ואני מקווה שגם לזכרונות ילדות קסומים.
המשחק השני: שולחן אור
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
שולחן אור שימש אותי בלימודי בבצלאל. נעזרתי בו לשיעורי איור, ואני עדיין זוכרת את עצמי משלמת עליו הון וסוחבת אותו ממרכז העיר לרחביה בקושי רב. מאז תום לימודי הוא שכב לו במחסן בבית הורי, מסורבל, משועמם וכבוי.
כשנכנסתי למחסן לפני שבוע לחפש משהו אחר, השולחן עמד שם וקרא לי. נזכרתי שהפינטרסט שלי מלא בהשראות למשחק ב"קופסת אור" שכזאת, ושבעצם תמיד תכננתי להביא אותו הביתה ולתת לילדים לבדוק אותו.
למרבה הפלא, הנורות עדיין עובדות אחרי כל השנים הללו, וכל מה שנדרש זה ניגוב אבק יסודי והנה הוא יושב לו על רצפת הסלון.
אספתי בכמה קופסאות וסלסלות חפצים מעניינים למשחק. חפצים שקופים או חצי שקופים עובדים הכי טוב בעיני, אז שווה לפקוח עיניים ולחפש אבנים שקופות צבעוניות, זכוכיות חלקות וחפצים שונים מפלסטיק שקוף. כמובן שכדאי לשים בסלסלות גם חפצים אטומים, הבחינה של אטום מול שקוף ואיזה חפץ מעביר דרכו את האור יכולה להפוך לחוויה חושית-ויזאולית-מדעית של ממש. גם אוצרות טבע כמו צדפים, אבנים, נוצות ועלים מסוגים שונים יכולים ליצור משחקים נהדרים.
אני אוהבת להתמקד בחפצים בעלי צורה פשוטה, כאלה שיכולים להיות "כל דבר", ולכן לא הנחתי ליד דמויות פליימוביל או לגו. אם הילדים מביאים אותם בעצמם כמובן שאין לי התנגדות אבל אני מעדיפה להציע מראש צורות יותר מופשטות. כדאי גם לחשוב על צורות עגולות וצורות מלבניות, צורות ארוכות וצרות כמו מקלות ארטיק, לעומת צורות רכות יותר ולהציע מגוון.
המגנטים השקופים של "מגנה-טייל", שהם משחק נפלא ומומלץ בפני עצמו, פשוט זוהרים בשמי שולחן האור שלנו.
כפתורים, אבני זכוכית צבעוניות ו"יהלומים" מפלסטיק נראים ממש כמו אוצר אבנים יקרות מספרי האגדות.
המשחק מרתק ילדים בגילאים מגוונים, וקורץ גם למבוגרים. אפשר להציע משחק של "אני שמה חפץ, אתה שם חפץ" וליצור עבודה משותפת. הארגז שמואר מבפנים וקורן החוצה הופך חפצים יומיומיים לחלוטין – למהפנטים וקסומים. זה הקסם של האור.
דמי חנוכה 1:
פוסט מקסים של גלית לוינסקי, על האוהלים של הבנות שלה, שגם הן אוהבות להתחבא ולאסוף חפצים למחבוא.
דמי חנוכה 2:
אפשר לקנות שולחן אור אבל בגלל שזה לא זול ברור שהיה מי שכבר חשב על להכין כזה לבד. הנה, ככה עשתה את זה ליהי מ-internet mom. ויש לה גם פוסט שלם נוסף על חפצים וחומרים נוספים שכיף לשחק איתם בשולחן אור. שווה!
דמי חנוכה 3:
סרט האנימציה הקצר והנפלא "הרחוב" של האנימטורית קרוליין ליף נעשה בשנות ב-1976, ועשוי כולו בטכניקה של שולחן אור וחול שאותו מזיזה האנימטורית פריים אחרי פריים. זה אחד הסרטים האהובים עלי ואני ממש ממליצה לראות אותו ולהיכנס מיד לאווירה של ניו יורק של פעם.
https://youtu.be/7TswL_o2sV4
ואם את מישהי מעניין לראות איך בדיוק זה נעשה מצאתי הדגמה בדקה 3:50 של הריאיון שנערך עם ליף ממש כאן.
מזמינה אתכן לספר לי בתגובה על פינה קסומה שהכנתן לילדים שלכן, או שאתן זוכרות מהילדות.
*"אנו נושאים לפידים" מאת: אהרון זאב
32 תגובות
הו! איזה פוסט חמים ומופז. שני המשחקים מצטלמים ונשמעים נהדר. רגעי קסם.
תודה רבה טליה!
הייתי אומרת מקסים, אבל זה אפילו לא מתחיל לתאר את הפוסט הנהדר הזה. כמה עדינות ורגישות יש בך כלפי שני בנייך. כמה פשטות וחכמה יש בעולמות שאת בוראת להם, פותחת להם צהר לדמיון ועולמות קסומים. פשוט תענוג לקרוא ולראות.
תודה רבה נגה! אני באמת מקווה שהקסם הזה עובר אליהם איכשהו בתוך מירוץ החיים המטורף.
מהמם. גם הפינה הקסומה שלכם (בדיוק בזמן של האוהל של תמרול שלי! שוב חיים מקבילים), ושולחן האור…. מלא יצירתיות ואור. איזה כיף לכם.
ואגב, שמחתי לראות הפעם קצת פרצופים של המתוקים שלך… שמחתי שחלקת איתנו את הניצוץ בעיניים המתרגשות. התמונות משגעות.
חג אורים שמח!
תודה גלית! באמת חשבתי על המחבוא של נועם כשקראתי את הפוסט על האוהל. יש לי הרגשה שהם היו מסתדרים טוב, הבנים שלי והבנות שלך…
ולגבי הפרצופים המתוקים, כן הפעם הרגשתי שחייבים עיניים כדי להראות את ההיקסמות מהאור וההשתאות.
מהמם!! כל כך נועם – מופלא ויצירתי.
ומעבר ליופי וליצירתיות, כמו תמיד, אני לומדת ממך הרבה בדרך ובין השורות גם על הורות.
תודה יקירה! מחמיא מאוד
שולחן אור!
גאוני.
פוסט מעולה
תודה אביבית! גם אני קיבלתי השראה מאמהות אחרות לשולחן האור. לחיי פינטרסט ובלוגים!
הי נעמה, זאת הגר (עם החותמת ההודית;) ] .
פוסט מקסים מקסים מקסים. אני מטפלת באמנות בהכשרתי (לא עובדת כי כיום אני עם הקטנצ'יק בבית, הוא בן שנה אבל אשאר לפחות לשנה הקרובה), ומאד התרגשתי מהמחבוא הקסום שיצרת לנעם. השורה האחרונה העלתה בי דמעות של ממש, כי יש ילדים רגישים שמקום כזה הוא הצלה בשבילם. מקום של שקט, רחם קטן, מכיל ומאפשר להם להיות הם עצמם, בלי מסכות. קסם של ממש.
איזו רגישות ומכווננות יש בך בתור אמא, ממש מעורר השראה. בעולם של אוהלים קנויים ופינות מוגזמות, יש משהו במחבוא אותנטי שנמצא באמת בתוך ארון שהוא בלתי ניתן לשחזור. אחד הסרטים האהובים עליי היו סיפורי נרניה, אבל היתה פעם גרסה אחרת, כשהייתי ילדה. אני לא זוכרת אם זה היה סרט או סדרה, אבל הילדה היתה יוצאת למסעות קסומים והיה איזה שעון שליווה אותה..זכור במעורפל;)
ועוד משהו..התחלתי לא מזמן חוג ציור בצבעי מים, ומשם נחשפתי ל"שולחן אור". חיפשתי וחיפשתי ובדיוק אתמול מצאתי ב"אגורה" ונסעתי לאסוף אותו! לא מדובר בשולחן מקצועי עם נורות פלורסנטיות וזכוכית חלבית, אלא שולחן שבנה נגר בהזמנה של סטודנט לאיור ואנימציה. משהו מאולתר;) מחכה כבר לנסות לעבוד איתו..
תמשיכי עם יצירת הקסם בתוך היום יום- אני בעד לשמר את הילדות אצל הזאטוטים (ילדות של פעם בעיקר) – כמה שניתן:))
אוי נעמה, למה לא הכרתי אותך כשהילדים שלי היו קטנים….כל פוסט שלך מעורר מצד אחד זכרונות מהילדות שלי ומצד שני השראה כל כך גדולה שאני כבר מחכה לרגע שיהיו לי נכדים….:-)
תודה רבה מיכל! כרגיל הצלחת לרגש אותי ולשמח אותי!
גיסתי, המטפלת המשפחתית, לימדה אותי על מרוץ השליחים השלילי שבו מועברות מדור לדור המצוקות והשריטות, וספרה שהאתגר שלה הוא לנסות שזה לא יקרה. אבל בהעברה הבין דורית אפשר להעביר גם מטה קסמים, לא רק מקל חובלים… אמא שלי שיחקה איתנו בבוץ, הכינה לנו ״חנות״ ממצרכים אמיתיים מהמטבח וכסף נייר שהשיגה איכשהו, והראתה לי את מחבואי הפיות. המערה שלי היתה בין הציפה לבין שמיכת הפוך. במקום כפתורים היה בחלק העליון של הציפה פתח מעויין. הכל נראה אחרת מתוך הציפה…
מירי, העברת מטה קסמים על ידי מסורות משפחתיות והמצאת משחקים חדשים – נשמע נפלא. ומה שאמא שלך עשתה איתכם, נשמע עוד יותר נפלא. ככל שאני לומדת עליה יותר אני מבינה שזה לא מקרה שיצאת כזאת מיוחדת ומדהימה. איזו אמא!
כמה יצירתיות, נראה מעולה, חג שמח לך
גם לך מיכל!
כמה מרגש שהרעיון שלך הפך למציאות! איזה מחבוא מדהים ואיזה כיף שבמחשבה יצירתית וביצוע פשוט יחסית אפשר ליצור לילד עולם קסום.
השולחן אור מעורר קנאה! תודה על "דמי החנוכה", יש סיכוי שאנסה להכין אחד כזה בעצמי 🙂 חג אורים שמח!
תודה ליאת! האמת שארגז אור כזה נשמע לי כמו פינה מקסימה לכיתה! אם את מכינה אשמח לראות צילומים.
כל כך יפה. בריאות לעומר
תודה 🙂
אוי כמה שהפוסט הזה קסום. הזכרת לי שאני וחברה שלי היינו משחקות בארון הבגדים הישן של אמא שלי, סוגרות את הדלת ומדמיינות שהוא מוביל לארץ סודית ונפלאה. וכל זה היה הרבה לפני שהתוודענו ל"דברי ימי נארניה"
תודה הילה! מסתבר שארונות יכולים להיות קסומים!
נעמונת,
מתלבטת אם להראות לנימי את הפוסט הזה עכשיו או מחר בבוקר.
הוא יעוף עליו.
גם אני עפה ממנו.
איך עשית לי חשק לשולחן המואר. כמה דברים מדליקים אפשר לעשות בעזרתו.
את כולך שפע ונתינה.
משוגעת עלייך ועל הראש שלך
♥
תודה סיון אהובה! סקרנית לדעת איך ייראה המחבוא של נימי!
נעמה, תודה! הפוסט שלך קסום, ארבל שלי יעוף ממנו….
תודה רבה מיכל! מקווה שיעוף על כנפי הדמיון 🙂
נעמה יקרה,
אני נהנית ונפעמת מהרעיונות היצירתיים שלך בכל פעם מחדש, לפעמים, מנסה אותם על ילדי הגן שלי או הילדים הפרטיים שלי.
לאחר קריאת הפוסט האחרון, רצתי לחפש חומרים לבניית שולחן אור לגן, וגיליתי שיש לרכוש בחנות תאורה משטח- לד בעלות 80₪. (נקרא -Leelite, ״פאנל לד״ קרא לזה המוכר).
למרות, שלפעמים זה כיף להכין בעצמך…
תודה לך על האור שאת מפיצה.
תודה רבה קרן! מרגש לשמוע שאת מנסה את הרעיונות שלי 🙂 טיפ מעולה על נורת הלד,
אין לי ספק שהייתי מעדיפה לקנות כזה ולא להכין, זה קצת גדול עלי.
מקסים ומעורר נוסטלגיות מתוקות לארון הענק בבית סבתא שם היינו מתחבאים. החיבור שלך לעבר ולילדות מהזווית של היום הוא משהו שלא מפסיק לעורר בי השתאות וקסם. תודה על הניצוץ!
הארון של סבתא שלך נשמע קסום!