את השאלה המקסימה והמעניינת שבכותרת הפוסט העלתה יעל פלג-צאלים בקבוצת פייסבוק שאני חברה בה. בעקבות השאלה נוצר דיון ושיתוף מרתק, מרגש, שמח ולפעמים עצוב.
השאלה מיד עוררה בי מחשבות על אמא שלי, על מה קיבלתי ממנה, ומה למדתי ממנה (מרגישה שאלה שתי תשובות שונות). מיד חשבתי גם על עצמי כאמא, מה הדברים שעומר ונועם מקבלים ממני? מה הדברים שהכי חשוב לי לתת להם? והאם אני מצליחה להעביר להם אותם? האם אפשר בכלל פשוט להחליט מה אתן לילדים שלי ולעמוד בהחלטה?
רציתי מאוד לשאול את הנשים סביבי את אותה שאלה, ולאצור את התשובות שלהן בבלוג. אני מזמינה אתכן לקרוא את התשובות המרתקות והמגוונות של חברותי – ואם גם לכן יש תשובה אתן מוזמנות לכתוב לי אותה בתגובות למטה.
רונית כפיר על אמה זיוה
הדבר הכי חשוב שקיבלתי מאמא שלי הוא היכולת וההכרח להטיל ספק. לא לקבל את המציאות כפי שהיא “כי ככה זה” אלא לשאול שאלות, תמיד. סוג של “ביקורת תרבות” אפשר לקרוא לזה. ולא ביקורתיות שמנסה למצוא את הפגום בכל דבר, אלא גישה של סקרנות וספקנות מחד, שמגיעה מעמדה של בטחון מאידך. אפילו בטחון בכך שאני כל הזמן משנה את דעתי, לומדת, מבינה יותר על העולם ועל עצמי, ומשתפרת מעצם הרצון לעשות כך.
מי אמר את זה? למה הוא אמר? במה הוא האמין? למי הוא דיבר? איך דבריו הובנו על ידי אחד ועל ידי אחר?
כך גדלתי לתוך ביקורת פמיניסטית על ההגמוניה הגברית, על טקסטים של שירים ושל פרסומות, המשכתי משם ללמוד ספרות ולנתח טקסטים של סופרים ומשוררים, ללמוד עיצוב ולשאול שאלות על צרכים ופתרונות, ללמוד משפטים ולשאול שאלות על צדק ועל איזון וקיום חברתי ולחכות בסקרנות והתלהבות למסלולים הבאים של חיי, שילמדו אותי לשאול עוד שאלות טובות, שלא חשבתי עליהן קודם.
אמי נפטרה כשהייתי בת 21, ועם השנים אני מבינה עד כמה הלימוד הזה עיצב את חיי ברבדים העמוקים ביותר.
רונית כפיר – מעצבת פנים, מרצה ובלוגרית
*****
גלית לוינסקי על אמה אסתר
מאמא שלי למדתי לאהוב את משפחתי בלי גבול. היא דוגמה בעיני ל”אמא טובה”. פשוט ככה. תמיד היא נותנת לי את ההרגשה שהיא נמצאת בשבילי, בכל שעה, בכל מקום. אני רק צריכה לדבר והיא תתפנה אלי, תקשיב לי ותעזור לי. זה לא בא על חשבון החיים שלה עצמה, זה בנוסף. בנוסף לכל שאר החיים, העבודה, התחביבים, המחויבויות. הלוואי וגם הבנות שלי ירגישו שאני ככה בשבילן, כל החיים.
למדתי ממנה גם לפרגן. אמא שלי היא הבנאדם שהכי מפרגן לי, לאחי ולאחותי ולחברות שלה בעולם. מן נאמנות טוטאלית כזו. היא תמיד נותנת לי להרגיש הכי מוכשרת, הכי צודקת, ושהבחירות וההחלטות שלי נכונות. אני חושבת שלמדתי ממנה פרגון אמיתי לחברות שלי ולמשפחתי. אני אדם מאוד ביקורתי, עד שזה מגיע לחברות ולחברים שלי, שהם תמיד בעיני הכי מוכשרים, הכי יפים, הכי צודקים. ובאופן טבעי הבנות שלי הן “הכי” בהכל בעיני. מקווה שאני אפרגן להן ככה גם כשיגדלו, כמו שאמא שלי.
גלית לוינסקי – צלמת ובלוגרית.
עוד דברים שגלית למדה מאמא שלה אפשר לקרוא בפוסט הנהדר הזה.
*****
רחלי שלו על אמא שלה
הדבר הכי חשוב שלמדתי מאמא שלי זה לאהוב את העבודה שלי, לעבוד קשה ולהגיע הכי רחוק 🙂
רחלי שלו – מאיירת ויוצרת קומיקס
*****
מירי דהאן על אמה נחמה
דברים שלמדתי מאמא שלי:
שיש יופי ביומיום הפעוט ביותר – זיקית שמחליפה צבעים או פרח שפרח מתוך חריצי המדרכה.
ששווה לעצור בצד הדרך בשיא הסערה כדי לחוש אותה.
שיש פיות וגמדים בכל מקום – בעשב הגבוה, בגומחה בגזע עץ. צריך רק לדעת לראות אותם.
שכשאורזים לחופשה צריך להתחשב גם בסוודר שמזמן לא יצא מהמגירה ובחולצה שאולי בא לה לנסוע הפעם.
שעכבישים צדים חרקים בבית ולא הוגן ולא כדאי לקלקל את הקורים שלהם.
שכולם, גם חיות, זקוקים לחופש, ושזה נורא לשים יצורים חיים בכלוב.
שיותר חשוב לקרוא סיפור לילד לפני השינה מאשר לסדר את הסלון, וכל הנגזרות של הרעיון הזה שבעקבותיו היא ישבה איתנו לעשות עוגות בבוץ במקום לנקות חלונות (האמת היא שהיא לא ידעה שמנקים חלונות עד שאחת השכנות אמרה לה).
שהכי כיף להקשיב לסיפור מומצא שאת, הילדה, הגיבורה שלו.
שחוויות יותר חשובות מחפצים.
שאפשר תמיד למצוא כסף לדברים החשובים באמת (כמו לקנות לי חומרי יצירה יקרים), גם כשהתקציב מהודק.
ש”הכלים היפים” מיועדים לבני הבית, לא לאורחים, ושיותר חשוב שהבית יהיה נוח ליושביו מאשר ייצוגי למבקריו.
שלכלוך, כולל זה שנשאר בכיור אחרי ששוטפים כלים (איכס!!!) הוא לא מגעיל. מגעיל רק הלכלוך שאי אפשר לנקות (זה לא נאמר מפורשות אבל הבנתי שהכוונה לזוועות שאנשים עושים לזולתם).
שחשוב להגן על ילדים מחדשות רעות בטלויזיה. לא דחוף לדעת מה קורה בעולם בגיל שלוש או שש.
שכיף לבצבץ במגפיים בשלוליות ולא נורא אם נרטבים. זה רק מים.
ששיער גדל ויהיה בסדר, גם אחרי התספורת הכי איומה.
שחייבים לטעום אוכל שלא מכירים ורק אז להחליט מה חושבים עליו.
שאין כמו תות ראשון בעונה (פעם היו עונות). לקנות גם אם הוא יקר.
שרק במקרה אני בצד השבע, ושלכולם מגיע.
שאני שווה, שבנות שוות. שבנות יכולות. שחשוב שתהיה לי דעה משלי.
שמותר לחשוב מחשבות “לא יפות”. צריך לצנזר רק מעשים.
לא להתבייש לבכות מסדרות טלוויזיה קיטשיות.
להתקמצן על שקרים. לשקר רק כשאין ברירה. שסודות מעיקים. לנסות להמעיט בהם.
שספרים ושירים הם נפלאים.
שיש בעולם מכשפות טובות והיא אחת מהן.
מירי דהאן – מעצבת גרפית, יוזמת ומובילת פרויקט “האחו הפורח” בבאר יעקב
*****
קרן פרגו על אמה יונה וסבתה עדה
היחס של אמא שלי לאמא שלה הוא שיעור לחיים. הייתה לי סבתא (כלומר עדיין חיה אבל חולה באלצהיימר), סבתא עדה, שתמיד קיבלה מאיתנו הערכה. בעצם הערצה. היא מגדלור חיי, מצפן מוסרי, ידי זהב, חרוצה ובאופן כללי וונדר-וומן. כל החיים אמא שלי בדקה שאנחנו מתקשרים ומכבדים אותה ועכשיו זה ממש מקסים שבזכות היחס הזה גם הנינים שלה מכבדים ומנשקים אותה אפילו שכפי שאפשר לדמיין, אשה בת תשעים ושבע עם אלצהיימר זה לא הכי אטרקטיבי לילד בן שבע. אבל הנשמה נמצאת שם והיא מרגישה את האהבה והטיפול והכבוד.
*****
אפרת על אמא שלה
אני למדתי מאמא שלי את ערך החיים. גם אם הם לא תמיד מה שציפינו לו, הם שווים שנהיה נוכחים בהם.
אפרת – גננת
*****
נגה שנער-שויער על אמה אביטל
פעם, כתבתי על התצלום הזה, שצולם מתישהו בקיץ של 1968, שתכל’ס, מה כל אחד מאיתנו צריך? – שאמא שלו תסתכל עליו ככה. כי בתוך המבט של אמא, מצויה ההשתקפות שלנו. והמבט הוא המשוב הראשוני שלנו על מי אנחנו בעולם.
אמא שלי, אביטל, תמיד אמרה לי שאני יפה. ומסתבר, שזו אמירה חשובה מאוד, כי מאז אני יודעת שאני יפה.
זו ידיעה פנימית, שאיש לא יכול לערער אותה.
ואמא שלי גם הקנתה לי עברית נהדרת, כזו של יום חולין וגם של ימי חג ומועד. כזו שבה ניתן “לטכס עצה” או לתת לסלט “להסתלט” לו. והרבה מכושר הביטוי שלי היום הוא בזכותה ובזכות הכישרון שלה לשפה שהורישה לי. וזכיתי גם לקבל את היצירתיות והכישרון האמנותי שלה, זה שבזכותו הפכה לשוזרת פרחים מקצועית, שהזרים שלה ליוו כל אירוע משמעותי בקיבוץ (כולל החתונה שלי), זה שהפך אותי למעצבת בעצמי.
אבל הדבר הכי חשוב שהיא נתנה לי, הוא היכולת לשיר. אני באה ממשפחה ששרה. אמא שלי, זמיר מלידה, הייתה חלק בלתי מעורער מחבורת הזמר המיתולוגית של הקיבוץ שלנו בשנות הילדות והנעורים שלי. ובהיותה גם חיית במה מלידה, כל עלייה שלה לבמה לוותה בשפע של שמחת חיים מתפרצת, ששלחה תמיד את אחיי ואותי מיידית אל מתחת לשולחן הקרוב (הורים – כידוע – הם הדבר הכי מפדח בעולם). אבל האקורדיוניסט של חבורת הזמר הזו (שניגן, בזמנו, גם את סולו האקורדיון האלמותי ב”חורשת האקליפטוס” של להקת הנח”ל), אמר לי פעם בשקט, שאמא שלי היא המוכשרת שבחבורה הזו. ולמזלנו, הכישרון שלה עבר בירושה גם אלינו… ובבית שלנו שרו, תמיד. גם היום, כשאנחנו מתכנסים לליל סדר, ערב חג או סתם שבת אצל ההרים שלי בקיבוץ, תמיד תגיע מתישהו גם זמרה משותפת, ברמה כזו או אחרת.
לשיר, זה החיים שלי. כשרע לי, כשאני עייפה על הכביש, כשטוב לי וסתם ככה – השירים והמוזיקה תמיד שם.
ואת היופי הזה, אני גאה להגיד, הנחלתי גם למשפחה שבניתי. בנסיעות שלנו, מתנגן לו תמיד הפלייליסט המשפחתי שיצרנו, משובח ועתיר שירי ילדות ונעורים וכולנו שרים ביחד. אם רבים אצלנו על משהו בדרך – זה על השיר הבא שנשמע. וזו מתנה אדירה, לחוות כך את החיים. ככה שמכל הדברים שאמא שלי נתנה לי, זה כנראה החשוב והמשמעותי ביותר.
נגה שנער-שויער – מעצבת גרפית, מומחית לכלי הריאיון, בעלת הבלוג “סיפור חיים”
והבלוג “מסע אישי” ב-xnet.
*****
נעמה נחושתאי על אמה רחל
מאמא שלי למדתי המון דברים: לא לעשות עניין מכל דבר, כי כאבים עוברים ופצעים מגלידים; להיות פרקטית, לדעת לקבל החלטות; וכשמוצאים משהו שאוהבים – לקנות שניים. אבל המתנה הכי גדולה שקיבלתי ממנה הוא האומץ לנסות. כי זה מה שהיא עושה מאז שהייתי ילדה: מדענית שעומדת במעבדה עם חלוק, מערבבת נוזלים במבחנות – ומנסה. מעיזה. ולא מפחדת להיכשל. לא רק חולמת בגדול, אלא גם מגשימה. ככה למדתי לעבוד קשה וביושר בשביל מה שאני רוצה – ולפעמים גם לא להצליח. ואם לא הצלחתי? לקום, לנער את האבק, להכין כוס קפה טובה עם איזו פחמימה בצד, לשנס מותניים ולנסות שוב.
נעמה נחושתאי – מעצבת גרפית
*****
כנרת יפרח על אמה אסתר
לאהוב בשפע, בנדיבות, בלב קל.
לעבוד קשה כשצריך.
לתת הכול (האמת היא שהייתי צריכה לתקן קצת כשגדלתי וללמוד גם מתי לא).
לחיות טוב. לספוג שמש, לאכול טעים, לראות אנשים, לשוח ולנוח.
לדעת מה לעשות במילים. מה היסודות היציבים שלהן, ומתי שעת משחק.
לא לצאת מהבית כשיש כלים בכיור. גם לא ללכת לישון ככה. בכלל כיור ריק זה אידיאל בחיים האלה.
ללטף, לחבק ולנשק בלי פחד.
לצחוק מכל הלב.
כנרת יפרח – כותבת מיקרו-קופי ומנחה סדנאות
*****
שירה אלקלעי פורר על אמה איליין
להיות אמא.
זה מה שלמדתי מאמא שלי.
כשאנו ילדים, ההורות שאנו רואים בבית זה כל מה שאנחנו מכירים.
כשמתבגרים לאט לאט מבינים, מהתבוננות בעיקר על בתים של חברים, שיש כל מיני סוגים של הורות.
וכשאת אמא בעצמך את מקבלת החלטה, מודעת או לא, איזו אמא תהיי והאם תאמצי את המודל עליו גדלת או האם תעשי דברים אחרת.
וכאמא לשלושה אני יכולה להגיד כי אני היא אימי.
בגישה החינוכית שאני כאן לעזור לנווט אך לא לקבל החלטות הרות גורל במקומם.
בדרך החיים הגורסת שצריך פשוט לעשות ולא לקטר או להתבכיין.
בתפיסה שלא צריך לתת פרסים על הצלחות אלא ההצלחה היא הפרס.
בפתיחות בדיבור, באמונה שאסור להסתיר או לסלף גם אם האמת לא נעימה או מביכה.
באהבה לתרבות, לספרים, לאמנות ובמחשבה שתפקידנו לטפח את היצירתיות הטמונה בהן.
בהחלטה המודעת להיות נוכחת פיזית כבר בשעות הצהריים ולקבל את פניהם עם חזרתם מהמסגרות.
מאמא שלי למדתי להיות אמא. ועל כך אני מודה לה.
שירה אלקלעי פורר – בעלת הבלוג pretty.simple.life – בלוג לאמהוּת ויצירה
*****
עדי אנדרסון על אמה פיקי
מאמא שלי למדתי שאסור להיפרד או לצאת מהבית כועסים.
להקשיב באמת ולהכיל גם דברים שקשים לי.
לראות ממרחק אי דיוקים, עד רמה של שני מילימטר, בתפירה של חולצה (“את לא רואה שצד ימין יותר ארוך מצד שמאל? תביאי את החולצה ואני אראה לך…”).
להכין את השניצלים הכי טעימים בעולם.
את רזי האמונה שיש ביכולתנו לשנות דברים לטובה.
עדי אנדרסון – מעצבת מוצר
*****
דנה ברמן על אמה סנדרה
הדבר החשוב שלמדתי מאמא שלי הוא התנהלות כלכלית מחושבת. נשמע קצת תמוה אולי, אבל אמא שלי במשך כל חייה מאוד נזהרה ושמרה על היכולת שלה להיות אישה עצמאית מבחינה כלכלית.
יתכן וזה הושרש בה עוד מילדות, היות והתייתמה מאב בגיל 5 ואמא שלה נאלצה להפגין עצמאות כלכלית בעצמה, אף כי נתמכה על ידי הוריה ואחותה שהייתה נשואה. בבגרותה, אחרי פרק התנדבות קצר בקיבוץ רוחמה, החליטה לבוא ולהמשיך את לימודיה האקדמיים בארץ, עד אז חייה עם משפחתה ברומא. היא עלתה לארץ לבד והיה לה חשוב להראות למשפחתה שהיא מצליחה להסתדר בזכות עצמה.
הרבה שנים מאוחר יותר, לאחר שכבר הקימה משפחה בארץ (נישאה והולידה את שלושת אחי ואותי), חיי הנישואין הגיעו למשבר ובטרם החליטה סופית להתגרש דאגה שלא תמצא את עצמה חסרת כל לאור המשבר הכלכלי הצפוי עם הגירושין.
נושא הכסף היה עולה לא אחת בשיחות כאשר הייתה סיבה לכך, תמיד מתוך החשיבה הדומיננטית על “מה יהיה מחר” ואיך לא להיקלע למצב שיש בו חוסר זהירות ביחס לעתיד.
השיחות האלה חלחלו לאט ובטוח אל תוך המערכת שלי ותפיסת העצמאות שלי. גם היום כשאני עומדת בפני החלטות כלכליות חשובות בחיי האישיים אני משתפת אותה בלבטים ומקשיבה למה שיש לה לומר.
דנה ברמן – מעצבת גרפית
*****
טליה אורבך על אמה נונה (גם אמא שלי!)
א. אם אין כזה אז תמציאי.
ב.הידיים כבר יודעות (בהקשר ליצירה, לסמוך על הגוף ולא על השכל).
ג. שאני אהובה.
משפט שהיא אומרת לי עד היום: The world is lucky to have you. תמיד בחיוך וקריצה.
טליה אורבך – מורה ליוגה אווירית ובעלת הבלוג “יוג בלוג”
*****
אני מקדישה את הפוסט באהבה ענקית לאמא שלי, שנתנה לי את התחושה שאני אהובה תמיד, ושרואים אותי לעומק.
*****
ומה הדבר הכי חשוב שאת קיבלת או למדת מאמא שלך?
מאוד מאוד אשמח לקרוא את התשובה שלך בתגובות.
וואו, איזה פוסט מרגש. מה קיבלתי מאמא שלי – הכל. כשגדלתי וגיליתי שיש ילדים שאמא שלהם היא לא עמוד התווך האבסולוטי בחייהם הייתי קצת בשוק. ומה למדתי- איך להיות אמא סמכותית ואפילו תקיפה אם צריך, בעוד הילדים שלה יודעים שהם עושים מהלב שלה מרשמלו ושהם אהובים ומוגנים ומוערכים עד אין קץ. שמשפחה היא שיריון ששומר עליך גם אם את בקצה השני של העולם. שחמלה ורכות, אמונה הכלה יכולים לשנות את חייו של אדם, בעיקר אם הוא רך בשנים. אמא שלי היא דמות משמעותית מאד בחיי כאדם וכאמא, אני בטח יכולה להמשיך פה לנצח…
כמה משפטים נפלאים בתגובה אחת. “משפחה היא שיריון ששומר עליך גם אם את בקצה השני של העולם”. “חמלה ורכות יכולים לשנות את חייו של אדם”. כמה יופי והכלה האירו את האופן שבו גידלה אותך.
מרגש ממש. אני גם זוכרת רגעים שבהם הבנתי שלא כל האמהות אותו דבר. ואגב, לטובה ולרעה בכל מיני אופנים 🙂
וואו נעמה! רואים אותך ורואים לעומק! איזה פוסט נפלא, אני עומדת לשנן אותו יש יש כאן כמה טיפים לחיים. תודה שהזמנת אותי להשתתף, גם סבתא עדה מודה לך
תודה שהשתתפת קרן. הבאת במילים שלך ובערכים שאמא שלך העניקה לך פן חדש לגמרי לפוסט, שהוא בעצם ההמשכיות של מה שאמא של כל אחת נותנת לה.
כי הרי לכל אמא יש אמא. ולכל אמא יש אמא. מאוד אהבתי את השרשרת הנפלאה שנוצרה בטקסט שלך. מהנינים ועד הסבתא רבתא ועד בכלל. מרגש ומלא אהבה וכבוד.
איזה פוסט נפלא! יש משהו בקשר אמהות בנות שתמיד מרגש אותי. זה הרבה מעבר למשפחה או לאהבה, זו המשכיות, זה קשר שהוא עמוק יותר ממילים.
מדהים לקרוא על כל ה- “אימות” של כולן כאן.
ומה למדתי מאמא שלי? למדתי ש- “אם תחייכי לעולם העולם יחייך אלייך.” ואני מאמינה בזה, באמת ותמים.
גם אותי זה קשר שתמיד מרגש, מסקרן, גורם לי לרצות לשמוע עוד. אני מתחקרת חברות… ממש מעניין מה שלמדת מאמא שלך,
ומעניין אותי אם היא ממש לימדה אותך את זה כמשפט שאמרה מדי פעם, או שזה סוג של ערך שהיא חיה לאורו ולמדת אותו ממנה מבלי משים?
איזה פוסט מרגש ונוגע ללב. לכבוד הוא לי להיות חלק ממנו. התשובות נוגעות בנימי נפשה של כל אחת מאתנו שהיא אמא ואני רק יכולה לקוות שילדיי יחשבו עליי דברים כאלו יפים ורגישים כשיגדלו.
תודה רבה שירה. מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת. כך כך הרבה באמהות שלי אני חבה לאמא שלי. כל כך הרבה אני עושה דומה לה או כמוה, למזלי הרב!
נפלאה ! ונפלא הבלוג מרגש ומעצים… אחכ כמובן עלו דברים רבים נוספים על אמא שלי…💜
המילים שכתבת בפוסט היו כל כך משמעותיות. משפט אחד שאומר עולם ומלואו.
פוסט מקסים ומרגש כלכך! אני למדתי ולומדת מאמא שלי כלכך הרבה דברים גם היום.
שני משפטים שחקוקים אצלי שהיא תמיד אמרה לי שעיצבו את מי שאני היום-
תאהבי את מה שאת עושה ואז העבודה כבר תגיע!
ואת יכולה לא לאהוב אנשים ודברים מסויימים אבל אין דבר כזה לשנוא 😊😍
שיעורים חשובים היא לימדה אותך. מעניין לקרוא איך כל אמא מלמדת משהו אחר מאוד.
איזה פוסט נוגע ללב.
צובט לי הלב כשאני רואה את כל האמהות הנפלאות האלה.
ואגב אני למדתי מאמא שלי תמיד לצאת מהבית מתוקתקת כי אין לדעת את מי תפגשי בחוץ (פול ניומן למשל…:))
או! זה שיעור שממש לא למדתי מאמא שלי. מתוקתקת היא לא היתה כשהיינו ילדות. ולא הקפידה שנהיה מתוקתקות בשום צורה,
אבוי לתמונות האייטיז שאנחנו מככבות בהן.
איזה פוסט מרגש ומעורר מחשבות!!
תודה רבה מעיין!
השאלה הזו העלתה בי הרבה מחשבות, מחשבות שהולכות איתי יד ביד כבר הרבה שנים. בעיקר עכשיו, כשאני כבר בת 30 וחושבת על ילדים משלי, אני מוצאת את עצמי שואלת את אימא ואת הקרובים לי – איך מגדלים ילד חזק, בריא, מנומס, סקרן, מכבד ובגדול פשוט איך מגדלים ילד כך שיהיה אדם טוב. אני רוצה נוסחה, כלים, פרקטיקה, אבל מבינה כבר די טוב שהחיים לא עובדים ככה.
אימא שלי, אהובה, לימדה אותי את החשיבות של להקנות לילד שלך תחושת ביטחון בעולם. תחושת הביטחון שהיא דאגה להעניק לי, בלי פשרות ובלי מאמץ לכאורה, הפכה אותי לילדה שהייתי ולאדם שאני היום, וככל הנראה תהפוך אותי לאימא שאהיה.
גדלתי שמחה, מאושרת, מלאת ביטחון במי אני ובמה אני רוצה להיות.
הסתובבתי בעולם (ועדיין) בתחושה שאני יכולה לעשות הכול, שהקול שלי חשוב, שאני מוכשרת ושהעולם צריך לדעת את זה.
אימא שלי לא הייתה מאלה שמכריחות לעשות שיעורים, שמגבילות לפני שהבינו מה הצורך, שמעלימות את התשוקות והרצונות כי הם אולי לא לגיטימיים או מסורתיים.
בזכותה עליתי על במות, שרתי, רקדתי, ניגנתי, כתבתי, קראתי.
בזכותה נהייתי יצור חברותי, אדם שמאמין שיש לו מה לקבל ממש כשם שיש לו מה להציע.
בזכותה אני פמיניסטית, אישה חזקה שלא מפחדת להיות גם רכה.
בזכותה אני אדם מורכב, רגיש יותר – כואב לי יותר כשכואב, אבל גם טוב לי מאוד כשטוב. ואין מה לעשות, לומדים לקבל גם את זה.
תחושת הביטחון הזו נבעה כנראה מהאהבה האינסופית והבלתי-תלויה-בדבר שאימא תמיד העניקה לי (וחשוב להגיד שגם אבא, למרות שזה פוסט על אימהות). היא אהובת נפשי ואני שלה. היא החיים שלי, ואני שלה.
אז כשאני מנסה לפענח את הנוסחה לגידול ילדים מאושרים אני מנסה להיזכר כל הזמן בתחושת הביטחון הזו, בהתהלכות בעולם בתחושה שאני אהובה, ואני מקווה שאצליח לתת להם ולו מעט מכל מה שאני קיבלתי מאימי בפרט, ומהוריי בכלל.
וואו תמר, איזו אמא מדהימה נשמע שיש לך (ואבא!). את החומרים הכי הכי חשובים יצקו לתוכך, אין פלא שאת מכינה מהם מטעמים.
ויכולה להגיד לך שלגבי הורות והתהיות לגבי ילד ואיך עושים את זה נכון –
מניסיוני העובדה שיש לך אמא כזאת – כבר עשתה בשבילך חצי מהעבודה.
כשיש לך אמא שמאפשרת לך ורואה אותך ואוהבת אותך – הרבה יותר קל וטבעי לתת את זה לילדים שלך . החומרים המשובחים האלה הם חלק מהדי אן איי שלך.
תסתכלי אחורה עוד כמה שנים כשכבר תהיי אמא ותביני כמה הילדים שלך זכו שלאמא שלהם יש כזאת אמא. חיבוק ענקי 🙂
וואו. פוסט שמערבב את הבטן, מעלה חיוך וגם עשה לי גם לחלוחית בעיניים.
זה גרם לי לחשוב מה לקחתי מאמא שלי ובעיקר מה ילדיי יקחו ממני.
מאמא שלי לקחתי את הכישרון להיות אמא נוכחת. ביג מאמא כזאת שדואגת להכל. לקחתי את היכולת להיות קשובה ואמפתית לסביבה וגם מקור כח למשפחה ולחברות.
מקווה שהילדים שלי יוכלו לומר דברים טובים עליי.
תודה על הפוסט הזה
וואו, ביג מאמא נשמע לי כמו משהו שמתאר אותך בול. אני רואה בין השורות של הבלוג והסטוריז את הדאגה שלך לכל פרט וצד. משהו כל כך קלאסי באמהות שלך.
אני בטוחה במיליון אחוז שהילדים שלך היו יכולים להגיד עליך כל כך הרבה (ועוד יגידו, כשיהיה להם בלוג :-))
פוסט מרגש. טוב כולכן נשים מרגשות מאותה משפחה שזו עובדה מרגשת בפני עצמה.
התרגשתי לקרוא קודם כל בגלל שאין לי אמא כבר 4 שנים….ואין איך לתאר געגועים בלתי נגמרים לאמא שכבר לא תחזור…
לאדם לא היחידי אמנם למזלי אבל לאדם שלימד אותי הכי הרבה אהבה ללא תנאי. שהייתה לי השראה כאשת חינוך שהתייחסה לתלמידים שלמדו תחת ניהולה והוראתה כאילו היו ילדיה עצמם. אישה שלימדה אותי אופטימיות אינסופית, יצירתיות והעזה להיות בדיוק מי שאני, שלימדה אותי לבדוק, לחקור ולא לקבל דברים כמובן מאליו.
אבל במשפט אחד, אישה שלימדה אותי פשוט אהבה ללא תנאי ונתינה אינסופית ללא תנאי
מיכל, אני קוראת את התגובה שלך ועולות לי דמעות. זה געגוע כל כך עמוק וחסר כל כך עמוק. אני קוראת כמה היא לימדה אותך,
את הדברים הכי חשובים ומהותיים בחיים, אשריך שזכית בה.
רעיון מקסים ופוסט מקסים
אני גם אוהבת את תחושת הנוסטלגיה שבו…
תודה רבה עמנואלה. נוסטלגיה זה אני 🙂
תודה נעמה יקרה, שאפשרת לי לעצור לכמה דקות בתוך המולת העשיה ולשאול עוד שאלה אחת, חשובה כל כך, שהביאה אותי לעמדה של הכרת תודה, געגוע והתרגשות.
תודה רונית, על המאמץ לקחת את הזמן ולחשוב באמת, לחפור לעומק, לגלות אוצרות חבויים וגעגועים תמידיים.
באת בדיוק בזמן. בדיוק כשחשבתי על הלו״ז הצפוי לי באיסוף מהגנים, על חוסר החשק לתקתק לו״ז ורצון עז פשוט להיות עם הילדים שלי, לשמוע מה יש להם לספר כל עוד הם מספרים, להגיב באותנטיות ולא במשפטים של ׳ככה צריך להגיד׳.
תודה על הריכוז המרגש והאוהב הזה של המשמעות שיש לי בתור אמא.
הייתי שמחה שהילדים שלי יכתבו עלי כזה דבר.
ותודה שכתבת 🙂
אורליה היקרה, איזו תגובה נפלאה. לפעמים כשכותבים משהו ממש לא צופים מה הוא יעשה בלב של אחרות שקוראות, והתגובה שלך היא רגע משמח במיוחד.
אם הצלחתי לעצור לרגע את שטף היומיום ולתת משמעות – אני מודה על כך.
וואו, נעמה! איזה פוסט מהמם, מרגש, קראתי בנשימה עצורה.
איזה יופי של אמהות ותובנות יש פה, אני נפעמת!
מודה שהיה מעניין לי לקרוא גם על לקחים וחלקים פחות יפים. הרבה מערכות היחסים של אמהות ובנות מורכבות ולעיתים גם קשות, ואני יכולה להעיד על עצמי שבמקרה שלי זה תמיד היה גם וגם –
כמו שהיו שיעורים שאימצתי ממנה, היו גם תובנות על מה לא הייתי רוצה לאמץ.
תודה על הפוסט הזה, הוא מלא השראה ותקווה ❤
תודה סיון. זה באמת נושא מורכב, ואני מרגישה שבאופן קצת מכוון נגעתי בצדדים היותר טובים ומוקירי תודה.
לנשים שיש להן יחסים מאוד מורכבים בדרך כלל פחות מתחשק לכתוב על כך, בטח לא כך בבלוג של מישהי אחרת.
אני לא מנסה לצייר תמונה ורודה ומושלמת אבל כן אוהבת לשים זרקור על מקומות אוהבים ולנסות לראות גם את הדברים היומיומיים כחשובים ומיוחדים.
פוסט מרגש מאד. מרתק לראות איך בכל בית ובכל משפחה עוברים מסרים שמתאימים להם וכל דבר מקבל משמעות שונה. פוסט שגורם לי קצת עצב על הילדות שלי והרבה מאד שמחה על האמהות שלי.
תודה יפית, איזו תגובה מרגשת. שמחה בשבילך עם אמהותך 🙂 ועצובה איתך בעצבונך.
נעמה,
איזה פוסט מרגש. ראשית התמונות האלה, קצת דהויות וקצת ישנות, שצולמו ביד ועין אוהבות להנציח רגע של אהבה בחיים. וכל התובנות האלה, שנשים חכמות מעבירות מדור לדור, כל אחת עם ההדגשים שלה. את הפוסט הזה אני שומרת אצלי במועדפים, אצרף לברכה למי שהופכת להיות אמא.
ויו, שאת דומה לאמא שלך בתמונה 🙂
תודה רבה ינינה, איזה רעיון מרגש זה לצרף את הפוסט לברכה למי שעומדת להיות אמא. שימוש מגניב ביותר לפוסט הזה ולכבוד הוא לי.
נעמונת, פוסט כזה חייב אבל חייב לבוא עם אזהרת טישו… דמעתי פה לגמרי.
תודה הילה, נראה לי שכדאי שכבר אעצב לוגו עם “טריגר טישו” ואכניס אותו לכמה מהפוסטים המדמיעים יותר שלי. חיבוק!
נעמה איזה פוסט מרגש ויפה וכואב ונוגע. אין לי עוד מספיק מילים לומר מה אני מרגישה.
אני אתחיל בנשים שבחרת שאת חלקן אני מכירה וזה כל כך יפה לקרוא עליהן מדברות על אמא שלהן… עוד זווית להכיר אותן.
כמה מחשבות עולות לי חלקן ממש בועטות לי בבטן הרכה אחרי קריאה ראשונה (יהיו עוד)
אמא שלי שתחגוג 88 בקיץ, שאין פוסט אחד שאני לא מזכירה אותה בבלוג שלי והיא אפילו לא יודעת…
הדבר הכי חשוב שקיבלתי מאמא שלי זה חום ואהבה. שני דברים שמוטמעים אצלי כל כך חזק כמעט בכל דבר שאני עושה בחיי… משם הכל מתחיל משם הכל ממשיך…
אהבה שאינה תלויה בדבר.
יש לי עוד הרבה מה לומר על הפוסט המקסים הזה, אני חושבת שאספר לך את זה פעם עם קפה בארבע עיניים….
עכשיו הולכת להתקשר לאמא שלי לומר לה כמה אני אוהבת אותה…
הכי טוב להתקשר ולהגיד שאוהבים. איך ריגשת אותי עם הסיום הזה.
חום ואהבה נשמעים לי כמו שורשים חזקים מאוד לגדול מהם. כל השאר זה בונוס מבורך 🙂
פוסט מקסים. אילו אמהות עוצמתיות וכמה שיעורים לחיים. למדתי מאמא שלי המון: כמה חשובה עצמאות כלכלית, ללמוד כל הזמן ולגלות סקרנות, להתנסות, לא לוותר על עצמי, שאנשים משתנים, אם בכלל, רק בקצוות.
תודה רבה טלי. מעניין שמגיבה אחרת כתבה שהיא למדה מאמא שלה שאנשים יכולים להשתנות תמיד. נהדר לראות איך כל אמא מעבירה את הערכים ושיעורים שלה הלאה.
פוסט מקסים. כאמא לשלוש בנות התחושה שלי המיידית היא שזכיתי שיש לי ועדיין מלווה אותי אמא . דמות שעצם קיומה הוא עולם ומלואו. מעבר לכל הזכרונות המילים הסיפורים .שימח אותי הפוסט שלך. בחירה מרתקת של נשים ורגש
תודה רבה נויה. באמת עצם העובדה שיש לך אמא היא זכיה עצומה. אני מרגישה הוקרת תודה על כך שאמא שלי איתי.
The world is lucky to have you
זה הימם אותי ברמות בפעם הראשונה וגם כעת.
מאז ועד עכשיו תוהה איך לתרגם את זה, כי זה מה שאני מרגישה ורוצה להעביר הלאה לאהובים שלי.
פוסט קסום ומלא אהבה וחוכמה.
תודה
תודה רבה! על הנדיבות שלך ראשית כל, ועל התמיכה והרוח הגבית. זה בזכותך כל ההתרגשות הזאת כאן! The world is lucky to have you too
פוסט מרגש ומרתק כאחד מאפשר הצצה על הא-מהות של החיים.
אמא שלי לימדה אותי למצוא את הילדה שבי, לצחוק ולהנות, להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, ויותר מהכול יכולת האילתור והיצירה.
היכולת להכיל ולתת מכל הלב
תודה רבה נתלי, מרגש לשמוע כמה דברים משובחים קיבלת מאמא שלך 🙂
נעמה, תודה על הפוסט המרגש הזה. גם בשבילי ובשביל אמא שלי אסתר, גם בשביל כל התשובות הנהדרות ומעוררות המחשבה של הכותבות האחרות, וגם על ההזדמנות לעצור רגע ולחשוב על זה. עליה, עלינו, על אמהות.
תודה רבה גלית. האמהוּת כל כך נוכחת בבלוג שלך, ובצורה כל כך נעימה ואוהבת ושלמה, שברור שצמחת ממקום נהדר, מפרגן ואוהב כמו שסיפרת. תודה שהשתתפת.
נפלא! פשוט נפלא כולל כל צילום וצילום
תודה רבה סיגל! הצילומים אהבים על לפחות כמו המילים, אם לא יותר 🙂
נעמה, זה פוסט כ”כ יפה, ומחבר אותנו, הקוראים, בעדינות למה שהיה פעם יום האם. לא בתוקפנות ולא בסיסמאות שקוראות להחזיר את יום האם לאלתר 🙂 התמונות כ”כ מרגשות ויפות והחיבור שלהi למילים החמות, פותח איזו צ’אקרה או שתיים. פוסט מקסים
תודה עופרי, אני באמת פחות בעניין של סיסמאות, והפוסט הזה התחבר לו בטבעיות ליום המשפחה ויום האם, למרות שתוכנן בלי שום קשר אליהם.
פוסט מרגש מאוד מאוד.
מעודד התבוננות מחודשת על כל כך הרבה דברים יום יומיים. כל כך יפה לראות את הדגשים השונים שכל אחת קיבלה, בהחלט מעורר השראה ומחשבה.
תודה שהזמנת אותי להשתתף בתהליך…
תודה עדי. אהבתי מאוד את מה שכתבת, “מעודד התבוננות מחודשת על דברים יומיומיים” – לא חשבתי על זה ככה. תודה שהשתתפת ושיתפת.
נעמה, איזה פוסט מדהים, לקחת לי זמן לכתוב כי הייתי צריכה ללכת לנגב את הדמעות…
התמונות מרגשות ובעיקר המילים בהן כל אחת בחרה לתאר מה למדה מאמה. זה גרם לי לחשוב איך אני רוצה שילדיי יראו אותי, מה חשוב לי, מה אני למדתי מהוריי.
תודה על פוסט משובח. שומרת על מנת לחזור לקרוא שוב מדי פעם…
תודה ליאת, איזה כיף שהפכת להיות אמא בעצמך ממש לא מזמן וזה זמן נהדר לחשוב מה את קיבלת מאמא שלך ומה היית רוצה להעביר לאביגיל.
פוסט מרגש כל כך.
מאמא שלי למדתי הרבה דברים ואני עדיין לומדת ממנה כל יום.
למדתי:
לא לוותר
כל אחד יכול להשתנות בכל גיל
אישה יכולה להגיע מאוד רחוק ולשבור את כל המוסכמות
תמיד להיות שם בשביל המשפחה שלי
ועוד המון דברים שבטח אני אזכר בהם אחרי הקפה השני שלי…
תודה רבה קרן. למדת המון מאמא שלך.
איזה פוסט מקסים!!!
בני, מחר בן 8, ישב לידי כשקראתי וכנראה ריפרף על הכתוב.
בסיום הקריאה אמר לי שממני למד הכל: להיות אחראי, לאהוב, לא להתרגז כשמעצבנים אותו…. אז אני עוד צריכה להרהר במה לקחתי ומה קיבלתי מאמא שלי, אבל בלי שאבקש – קיבלתי משוב מיידי על האמא שאני.
תודה על זה ♥
וואו, איזה כיף לך שזכית לשמוע ממקור ראשון מה הוא למד ממך! שווה ביותר.
זו שאלה נהדרת, העתקתי לי אותה הצידה ואני מתכננת לענות עליה, ביני לביני. ורק אז לקרוא את מה שענו עליה יתר הבנות שראיינת בפוסט. שאלה שבחונת את תפקיד האמהות בחיינו, מנקודת מבט של בוגרת.
אח”כ אקרא ומקווה מאוד לא להגרר להשוואות בין מה שאני קיבלתי מאמא שלי לעומת מה שאחרות מספרות על אמא שלהן. תודה על זה שהעלית את השאלה בדיוק בשבוע שימלאו לאמא שלי 80.
תודה רבה אילנה. מכתיבת הפוסט הזה למדתי שנשים רבות מקבלות המון דברים מאוד שונים מאמא שלהן.
יש דברים שבכלל לא הייתי מעלה על דעתי כמשהו ללמוד מאמא, והנה – מישהי זוכרת דווקא את הפרט הזה
כמשהו משמעותי עבורה.
גם לי קצת צרמה האידיאליזציה הכללית. הכל נשמע ורוד ומתקתק, אמא לא צעקה עליכן אף פעם? איכזבה? פגעה? אשריכן…
תודה שירן, אני בטוחה שלכל אחת יש מערכת יחסים מורכבת עם אמה, שיש בה טוב וגם רע, קל וקשה, שמח ועצוב.
נשים שהיחסים בינן לבין אמן פחות ירצו לכתוב על זה בבלוג של מישהי אחרת.
השאלה ששאלתי את כל אחת מהנשים כיוונה לשפוך אור על המקומות החיוביים יותר, של הדברים כן למדת וקיבלת מאמא שלך.
כמובן שכמו שבלוג לא מייצג את החיים עצמם אלא הוא חלק ממנו, כך גם התשובות של החברות שהשתתפו לא מייצג את כל מערכת היחסים שלהן
עם אמן אלא חלק ממנה, החלק שאותו בחרו לחשוף ולשתף בו.
אחד הפוסטים ליום האם אם לא ה…. מרגש מאד. ומעורר מחשבה. למדתי מאמא שלי שהתפקיד שלי לדאוג (כתשובה תמיד להוראה- “אל תדאגי אמא…”. למדתי ממנה “שלום בית” לפעמים קשה ליישם אך ידוע כחשוב ביותר למען שלום בית. למדתי ממנה שלפעמים צריך לוותר בשביל להיות עם חברים/חברה/משפחה והמשפט השגור אצלנו “או חברותא או מתותא”… למדתי ממנה לשאול – גם את הרופאים וכשאני נהפכתי לאמא הבנתי שזה שיעור חשוב כל כך, והצטערתי שהתביישתי בשאלות האלו לפעמים… תודה לך נעמה על הפוסט המקסים
שיעורים מעולים. לשאול ולא להתבייש, שיעור חשוב שלקח לי הרבה זמן ללמוד. את זה אמא שלי לא הצליחה ללמד אותי (למרות שלה עצמה אין בעיה לשאול זה לא עבר אלי),
הייתי צריכה ללמוד בעצמי ומעצמי.
אמא שלי לימדה אותי הרבה דברים אבל בשנים האחרונות היא מלמדת אותי על אהבה, געגוע וזיכרונות ומזכירה לי שהיא איתי, בתוכי, יום יום. גם כשהיא כבר לא פה. ❤
מרגש ועצוב שירי. תודה שכתבת.
פוסט מקסים, היו לי כמה אמהות באמא אחת, שהייתי ילדה הייתה לי אמא חזקה, פמיניסטית – מנהלת העולם ( לפחות ככה אני ראיתי אותה… סהכ היא נהלה חשבונות ולא עולם…) אבל היא נתנה לי המון המון בטחון ושאני הילדה הכי מוצלחת בעולם !!! אחכ היא חלתה ונהייתה בדיוק הפוך – אמא חסרת בטחון ותלויה בי ובמה אני אומרת ועושה רק מה ש׳אוריתקה׳ אומרת – זה היה שיעור קשה מאד לחיים לקבל אותה כל כך אחרת … ולקראת הסוף היא היתה דמנטית בערך 7 שנים ולא הוציאה מילה ואז השיעור ניהיה יותר קשה ויותר מפחיד שהחיים הם מאד שבירים! בכל זאת ההרגשה הכי חזקה שהיא השאירה לי זה שאני הילדה הכי מוצלחת שיצאה לה! היא תמיד התפלאה איך יצאה לה ילדה כל כך מוצלחת!!!
איזו תגובה מרגשת שפורשת סיפור חיים שלם. מדהים שהדבר הכי חזק שנחרט בך הוא ההרגשה שהיתה לך בילדות, שאת הכי מוצלחת.
איזה כוח יש לזה למרות כל מה שהגיע אחר כך.
היי, נעמה,
שני הדברים הכי חשובים שלמדתי מאימא שלי הם ראשית, שאם משהו לא מצליח – זורקים לפח ועושים שוב; ושנית – שלעולם לא ייקחו ממני את הידע ששמתי ב’מזוודה’ שלי (המטפורה שלה), שאתה אני יוצאת לחיים.
הדבר הכי חשוב שלמדתי מאמך – נונה – הוא, שלפעמים אפשר ללמוד את הדברים הכי משמעותיים והכי כיפיים מ…התלמידה שלך.
גיסי
תודה גיסי, איזה שיעורים טובים למדת. ומשמח לשמוע על אמא שלי 🙂
יואו נעמה, איזה פוסט יפה ומרגש. נגע לי בנושא הכי רגיש של החודשים האחרונים, של החיים. אמא שלי אהובתי הטובה והיקרה, שלימדה אותי כל כך הרבה, נפטרה מיד לאחר ראש השנה לאחר שנה של התמודדות עם סרטן השחלות. אני עושה קופי פייסט לקטע מההספד שכתבתי לה, כי הוא כל כך רלוונטי:
“אמא, את לימדת אותי, אותנו, שהכי חשוב לפני הכל זה להיות בנאדם. כעסת מאוד אם לא נהגנו יפה באחרים. ידענו לא להתעמר בחלש אלא לעזור כי זה משהו שכל כך הדגשת. נתת מהלב הרחב שלך לכולם – גם בימים הקשים של הטיפולים הוצאת מגשי תה חם ומתוק לפועלים ששיפצו כביש מחוץ לבית, שלא לדבר על כוס המים שתמיד חיכתה לי כשבאתי, מלאה וצוננת, כי “ממי אוהבת לשתות הרבה”.
את לימדת אותי הכל אמא, מהדברים הפשוטים היומיומיים ועד לעמוק ולנשגב. מאיך לקפל את הקצף של העוגה שלא יישבר ועד איך לעמוד על הרגליים ולנשום כשיש קושי. היום כשאני אמא בעצמי, אני רואה אותך בי ושמחה כל כך על הדוגמה שהיית עבורי, מופת של נתינה ללא גבולות. כשהיינו ילדים, היית משחקת איתנו צוללות על המיטה, אנחנו זוכרים את זה חזק כל כך עד היום וזה טבע בנו אושר ותחושת ביטחון. בכל ארוחה תמיד הקפדת שיהיו כל אבות המזון – חלבונים, פחמימות וירקות, וזה הולך איתי עד היום. אם מישהו לא היה מרוצה מהארוחה המגוונת והמושקעת תמיד, היית מצביעה לכיוון קאסה דל סול ומזמינה אותנו לסעוד שם כי “כאן לא מסעדה וזה מה יש”. כשאסף ואני היינו מפרקים אחד את השני במכות היית אומרת לנו ברוגע להסתדר בינינו והנה, הסתדרנו. כנערה, אף פעם לא הגבלת אותי בשעות או חיכית לי ערה שאחזור מיציאה, תמיד סמכת עלי וזה לימד אותי אחריות ועצמאות מהן. תמיד היתה לך זווית אחרת להאיר דילמות ויעצת בחוכמה ובנועם בלי לכפות או להתערב…”
תודה רבה רבה מיה, על השיתוף המרגש והלא מובן מאליו הזה.
מאוד עצובה לשמוע על אמא שלך. מרגש לקרוא איך דברים קטנים עוברים מאם לבת, מאם לבן, לפעמים מתוך המילים,
לפעמים בלי מילים כלל, וחודרים עמוק ללב ולגוף. דווקא הדבר הקטן הזה, של לשחק צוללות על המיטה ביחד, מול הערך הגדול של העזרה לחלש –
גרמו לי לחשוב הרבה על הרגעים הקטנים והגדולים שלי כאמא לבנים שלי. שולחת לך חיבוק גדול ותודה.
פוסט מעניין, כל כך מרגש לראות את התגובות והכל כך שונות, בשבילי אמא שלי היא הכל
נעמה, זה אחד הפוסטים הכי יפים ומרגשים שקראתי. אני למדתי מאמא שלי את האהבה לאכול ולארוח. גם אם מגיעים אורחים לא צפויים תמיד יש מספיק אוכל לכולם. לא צריך בית גדול ומפואר כדי לארח מכל הלב. לדעת להתגמש, לא תמיד הכל מושלם בחיים ולא תמיד יכולים לקבל כל מה שרוצים. תמיד לראות את החלק המלא בכוס ולהינות מהחיים, מהמשפחה והילדים. ולסיום שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים. תודה על הפוסט הנפלא הזה שגרם לי לעצור לרגע לחשוב ולהוקיר תודה לאמא שלי.
תודה רבה ויקי. כמה הייתי רוצה “לרשת” מאיפהשהו את האהבה לאירוח. אני מרגישה שאני ממש גרועה בתחום הזה. ודווקא אמא שלי ואחותי טובות מזה, כנראה זה דילג עלי 🙂
נעמה יקרה, איזה רעיון נפלא לפוסט, הכנסת אותי לדרך מחשבות ארוכה מאוד. כנראה בגלל שאצלי הקשר אם-בת קצת פחות מובן מאליו, ומעורר הרבה מאוד סימני שאלה… אני לא יכולה להגיד שלקחתי לדרך הרבה דברים, אבל הקשר הזה כן הפך את חיי לשיעור ולימוד אינסופיים. הן הפוסט והן התגובות לו מלמדות אותי המון בנושא המהותי הזה, תודה 3>
תודה רבה אילת, אכן נושא מהותי, מורכב, מרתק ובעצם אין סופי.
וואוו…פוסט מדהים אם כי מבחינתי הוא אגרוף כואב בבטן הרכה. אמא שלי לימדה אותי איך אני ממש לא רוצה להיות…
מבחינתי ,היא לא הייתה שם בשבילי ברגעים קריטיים, לא ראתה אותי בכלל ובטח ובטח שלא נתנה לי תחושה שאני רצוייה ואהובה.העובדה שהיא בת יחידה ועברה את השואה לא עשתה את זה קל יותר. היא טיפוס מריר וקשה ואני , כאמא, מנסה כבר 26 שנה, להיות בדיוק ההיפך הגמור!
זה לא קל.לא תמיד עובד לי אבל יש לי קשר נפלא למדי עם כל ארבעת המופלאים שלי.קשר מלא אהבה, מגע, כבוד.הם יודעים שאני תמיד כאן בשבילם- מסר שלי, אישית, היה חסר ועדיין חסר למרות שאמא שלי עדיין בחיים..
תודה על הפוסט הנפלא הזה למרות שטילטל אותי והוריד לי מלא דמעות..
תודה ליאת, על השיתוף. זו למידה באמת כואבת, וחשובה כל כך, לקחת את המסלול ההפוך.
שמעתי את זה מלא מעט נשים בעקבות הפוסט הזה, כך שאת ממש לא לבד בתחושתך.
אני שמחה מאוד בשבילך שהצלחת לעשות את התהליך הזה עם הילדים הפרטיים שלך, ממלא באופטימיות ובתקווה.
מאמא שלי למדתי לקום גם כשקורה לך הנורא מכל.
חתיכת שיעור. תודה על הנכונות לשתף.
אחד הפוסטים המרגשים שקראתי בשנה האחרונה.
כמה נשים חכמות ואמהות חכמות.
אני למדתי מאמא שלי את ערכי החריצות והעבודה הקשה. הנדיבות והעזרה לזולת, היושר הבלתי מתפשר והיחס להורים ולאחים.
תודה לך 🙂
תודה רבה הדס על השיתוף:-)
נעמה יקרה,
איזה פוסט מדהים. אני לא חושבת שאי פעם דמעתי ככה מפוסט. נקודות המבט, התמונות ״של פעם״, מגוון התפיסות של מה זה אמא כל כך מוצלחות שזה מרגש חודרות לב. איך שאני שמחה שהגעתי לפוסט שלך במקרה (כמובן שאין מקריות…). שנתיים נעלמתי לי מנוף הבלוגים פחות או יותר כי פרשתי להשלים תואר מה שמקשר אותי לאמא שלי. אמא שלי נטעה בי את תחושת הסקרנות והלמידה האינסופית, את העולמות והסיפורים המקבילים שאנו נושאים בעולם. שאין גיל או זמן שאי אפשר ללמוד בו משהו חדש וחייבים להיות בתנועה של התפתחות. כתבתי עליה בספר ״שניים הפוך בבקשה״ את הדברים הבאים, לצד דברים שלמדתי מאבי כי תמיד הם היו זוג תומך ואוהב. והנה מה שכתבתי:
מה שלמדתי ומה שלא
אבא לימד אותי שמילה זו מילה. אם הבטחת משהו, גם אם תפסיד מה, אתה חייב לעמוד במילה שלך. בעסקים מימשתי את זה. כולם יודעים שמלה של מינה זו מילה. ממחיר ועד לוחות זמנים.
אמא לימדה אותי שאוכל וספרים לא זורקים, ושסקרנות זה הכי חשוב בחיים. לחקור, לקרוא, לא להתבייש לשאול. ״לא תשאלי, לא תדעי״.
אבא לימד אותי עבודה קשה מהי. הוא היה משוכנע שאם נעבוד קשה נצליח בחיים. וגם אני חשבתי כך, עד היום. עם השנים הבנתי שלפעמים מרוב עבודה קשה, לא נשא לי זמן לעשות כסף.
אמא לימדה אותי שכל עכבה לטובה. שאם משהו קורה הוא כנראה היה צריך לקרות, ושבסוף יהיה בסדר.
אף אחד לא לימד אותי לחיות בלי אבא ועם אמא שנמאת בין החיים למוות. גם לא הזמן.
פרוייקט הכוסות ״שניים הפוך בבקשה״ (שגם בו עצרתי בשנתיים האחרונות) נולד אחרי שהספר שחרר את אמי משש שנות צמח. הוא נולד כדי לדבר על הצד השמח יותר של החיים וכדי להזכיר לנו לקחת את היקרים שלנו לקפה. עכשיו. לא מחר. לא בפנסיה.
ראשית ישר נרשמתי לבלוג שלך, מה שהייתי בטוחה שאני רשומה משום מה. שנית, תודה מעומק ליבי על פוסט משמעותי ומרגש שהחזיר לי מוטיבציה לעורר אתת הפרוייקט בדרך זו או אחרת. רק אהבה והמון שעות אמא ואבא ומשפחה לך וליקירייך. מינה
תודה רבה מינה היקרה.
אני כל כך שמחה שהפוסט הזה מצא אותך ומצא מקום בלבך.
למדת מההורים שלך ומהחיים לצידם חתיכת שיעורים. ואת השיעורים העצובים של לחיות בלעדיהם – כנראה באמת אי אפשר ללמוד עד שחווים.
אני מזכירה לעצמי רבות את השיעור שלמדתי ממך כששמעתי הרצאה שלך (הספל שלך הוא האהוב עלי לקפה שלי!). להגיד שאוהבים, לשתות קפה יחד. היום.
תודה רבה גם לך על התזכורת החשובה הזאת.