לפני כמה חודשים התחלתי בבלוג סדרת פוסטים בשם "אחותי ואני". בסדרה אני מראיינת אחיות על הקשר ביניהן וההתפתחות שלו לאורך השנים, על המשפחה שבה גדלו והמסורות הפרטיות שלה. אני כל כך שמחה לארח כאן היום את ענבל ושלי לפוסט השני בסדרה (את הפוסט הראשון בסדרה אפשר לקרוא כאן).
אחרי שלי התחלתי לעקוב בפייסבוק לפני כשנתיים כשעברנו לגור בפרדס חנה שבה גם היא גרה. הכתיבה שלה ריגשה אותי, נגעה ללבי ובעיקר מאוד הצחיקה אותי. ברמה שהקראתי ציטוטים נבחרים לבן זוגי וצחקנו יחד מהדיוק שלה בתיאורי הסביבה שלנו והאנשים המקיפים אותנו. היא נראתה לי כזאת מגניבה, עד שיצאתי לעבודת תחקיר מתוחכמת (חפירה בפייס שלה) כדי לגלות את מה שקיוויתי לו – שיש לה אחות לא פחות מקסימה בשם ענבל. יס! לשמחתי ענבל ושלי הסכימו לשתף אותי ביחסים ביניהן, בסיפורים ותמונות מילדותן (בגדי אייטיז משובחים בהמשך) ובמתנות המיוחדות שהכינו וקנו אחת לשניה.
שלי וענבל הן דוגמא לאחיות כמו בסיפורים (ולא בסינדרלה, כן?). בהגדרה "אחיות טובות" במילון אני משוכנעת שיש תמונה שלהן. הקשר ביניהן מקסים וחם, מפרגן ואוהב, ומצליח להכיל לאורך כל השנים את השוני ביניהן מתוך הערכה הדדית לייחודיות של כל אחת. יש להן בסיס משפחתי חזק, ומשפחה אוהבת שהיה לי כיף להכיר דרך הסיפורים הקטנים ודרך האלבומים המשפחתיים שבהם דפדפתי. איזה פרס זה לקבל לידי שבעה אלבומים עמוסי תמונות, חוויות, תחפושות וטיולים! כל תמונה שבחרתי נשלפה מהאלבום והונחה בצד לסריקה. זאת היתה לגמרי חוויה של מנהרת זמן לילדוּת של פעם.
מוכנות? בואו נתחיל בהיכרות:
שלי וענבל, נעים להכיר
ילדוּת
איפה גדלתן?
שלי: "נולדנו בקיראון, אבל את רוב הילדוּת שלנו העברנו ברעננה".
מי הגדולה ומי הצעירה? יש עוד אחים או אחיות במשפחה?
ענבל: "שלי גדולה ממני ב 2.7 שנים, ויש לנו אח צעיר, אור, שקטן ממני ב 6 שנים".
הייתן חברות טובות כילדוֹת? מה אהבתן לעשות יחד?
שתיהן מספרות שהיו חברות טובות מאוד מגיל צעיר ואהבו לעשות ביחד הרבה דברים.
שלי: "אהבנו לנסוע על סקטים, לישון אצל סבא וסבתא והבני דודים, לטייל, להסתובב בקניון איילון".
גם ענבל זוכרת את הנסיעה על סקטים כחוויה משותפת: "שלי הייתה אלופה בסקטים אז היא לימדה אותי הכל. אהבנו גם ללכת לבריכה ולעשות תרגילים במים, לרדת לגינה למטה ולשחק עם השכנים. שלי אהבה להלביש את אח שלנו בתחפושות ואני הצטרפתי, אהבנו לשיר ולראות ביחד טלוויזיה".
שלי מוסיפה בנושא הטלויזיה: "ראינו ביחד כל צהריים "רמינגטון סטיל" והיינו מאוהבות בשחקן פירס ברוסנן, שלימים הפך לג'יימס בונד וזה היה כאילו אנחנו גילינו אותו :-). כמובן ש"שושלת" בכל יום ראשון בשעה 21:00 היה מאסט וצחקנו יחד ב"קרובים-קרובים". עד היום הזה, אם פתאום תהיה את הנעימה של "טאו-טאו" שתינו נפרוץ בבכי נוסטלגי".
מסורות משפחתיות – אז והיום
כששאלתי את ענבל ושלי על מסורות משפחתיות – לא הייתי מוכנה לשפע שעומד להגיע. כל אחת מהן שלפה מן הזיכרון מסורות וותיקות ומנהגים חדשים. את כולם הן זכרו לפרטי פרטים ואת כולם מיד התחשק לי ליישם אצלנו בבית. משהו באווירה הביתית שעליה סיפרו גרם לי לחשוב על איך מסורות משפחתיות והווי משפחתי קסום נוצר לו לפעמים מעצמו, בלי תכנון מראש והתכווננות. החיים וההרגלים שלהם יוצרים זכרונות מפתיעים לפעמים, ולא תמיד אפשר לדעת מה הילדים שלנו יזכרו מילדותם.
איזו מסורת משפחתית אהבת במיוחד בבית שבו גדלתן?
שלי: "עם סבתא יהודית ז"ל הדלקנו נרות שבת בכל שישי בערב עם מטפחות צבעוניות שקופות".
ענבל מוסיפה לזיכרון מימי שישי: "בימי שישי אחר הצהרים היינו מתקלחות, צופות בספינת האהבה בסלון על הספה, אני ממש יכולה להריח את ריח השמפו על הספה. ואז מתארגנים ונוסעים לסבא לסבתא מצד אחד ואחרי זה לסבא וסבתא מצד שני. אצל סבא וסבתא מצד אמא אהבנו לעשות הצגות להורים ביחד עם הבני דודים".
שלי מספרת על מסורת ימי ההולדת: "בבוקר יום ההולדת היו מעירים אותנו בבוקר במיטה עם נר ועוגה ושיר יומולדת שכולם היו שרים. המסורת הזו נמשכת אצלנו גם היום עם הילדים שלי".
לאורך כל הריאיון ואחרי דפדוף באלבומים המשפחתיים הגעתי למסקנה שזו המשפחה הכי חובבת ים ובריכות שנתקלתי בה בחיי. אם במשפחה שלי היינו הולכים לים כמה פעמים בשנה כדי לסמן וי על החוויה, נדמה שבמשפחה של ענבל ושלי לא עבר שבוע בלי נסיעה למקור מים כלשהו. את האהבה לים שתיהן הביאו גם אל חייהן הבוגרים. הנה מה שהן סיפרו על מסורת משפחתית שאהבו במיוחד וקשורה, כמובן, לים: "בכל ראש השנה ולפעמים גם ביום העצמאות היינו נוסעים 6-7 משפחות של הורים וילדים לאילת למשך 5 ימים, זה זכור לי כחופשה הכי כייפית ושווה בעולם!" מספרת שלי, וענבל מוסיפה: "ישנו באכסניית נוער, בבוקר היינו מגיעים לחוף ועוזבים אותו רק אחרי השקיעה, ואז באכסניה היינו נשארים ערים עד מאוחר".
ענבל מספרת על מנהג משפחתי כל אחר צהריים: "כשאבא שלי היה חוזר אחרי יום עבודה ארוך, אהבנו לחכות לו ולהתיישב איתו לאכול. אנחנו כבר היינו אחרי ארוחת ערב ומקלחת אבל תמיד "פילחנו" ממנו איזה ביס או ניגוב של חומוס או שלוק מהקצף של הבירה. ישבנו ביחד ואבא שלי היה מעשיר אותנו בעברית יפה של פעם. היינו שואלות אותו שאלות והוא תמיד הוא ידע את התשובות עליהן.
חוץ מזה מאז שהיינו בנות 10 ו-7 אחותי ואני היינו עושות בכל קיץ קייטנה לילדי הבניינים הסמוכים והרחוב.
זו הייתה קייטנה מאוד מוצלחת!".
ה"מסורת" של פסח שעליה סיפרה ענבל היתה כל כך פשוטה ומתוקה שממש הצלחתי להרגיש את הטעמים של מה שתיארה: "המסורת של פסח אומרת שבליל הסדר הולכים לישון צהרים (גם אם ממש לא היית עייפה) ואוכלים רק מעדן דני וחביתה, כדי שיישאר מקום בבטן בערב לאכול את ארוחת החג :)".
פייר, לא מתחשק לכן דני עכשיו?
אילו מסורות משפחתיות יש במשפחה שלכן כיום כנשים ואמהות לילדים?
שלי: "אנחנו עושים קידוש, חוגגים חגים כמיטב המסורת, מעירים בבוקר יום ההולדת בשיר, עם עוגה ונר כמו שעשינו כשהייתי ילדה והולכים הרבה לים".
ענבל: "בבית שלנו יש מסורת של סיפור לפני השינה. כל ילד מקבל סיפור לפני השינה בכל ערב גם אם הסיפור ארוווווך מאוד. ואנחנו מספרים אותו במיטה של ההורים מכורבלים.
בימי הולדת אנחנו נוהגים לצלם את עצמנו שרים "היום יום הולדת" ולשלוח בקבוצה של המשפחה בפייסבוק, אולי להם זה נמאס אבל אנחנו נהנים 🙂
אני משתדלת ליצור מסורת של טיולים בארץ ולינה באכסניות נוער, כמו בילדות שלנו".
יש אוכל שמזוהה אצלך עם הבית שגדלתן בו?
ענבל: "עוגת תפוזים של אמא. אמא לא אוהבת לאפות אבל בכל חורף היא הייתה מכינה עוגת תפוזים אלוהית (יכול להיות שבשביל אנשים אחרים זה יהיה סתם עוגת תפוזים אבל בשבילנו זה מיוחד). החלק האהוב עלי היה ללקק את המקצף אחרי שהקציפה את החלבונים עם הסוכר. היינו מעבירות את המקצף מיד ליד ומלקקות. בכל פעם שסבתא שלי הייתה מגיעה אלינו היא הייתה אופה, אני הכי הכי אוהבת את הריח של התפחת השמרים בזכות זה. ובכלל אני מאוד אוהבת לאפות בגלל סבתא".
שתיהן זוכרות גם את האמפנדס של אבא: "היינו קוראים לאמפנדס צ'יליאני, על שם חברה של ההורים שהגיעה מצ'ילה" מספרת ענבל: "אבא שלי היה מכין אמפנדס ומרק יוגורט מדהים בכל חג שבועות. בשבועות אבא היה עומד שעות במטבח ומכין אלפי קרפים לכל האורחים שהיו מגיעים לארוחת החג וליום הולדת של אחי ושלי".
גם שלי זוכרת את חג שבועות כחג של מאכלים אופייניים ומסורות מיוחדות ומצחיקות: "לפני חג שבועות היינו מתקלחות עם לַבַּנֵה כי אבא שלנו היה מכין לַבַּנֵה בעצמו וזה דורש תלייה של הגבינה בחיתול בד באמבטיה, מטפטף לאט לאט, במשך כמה ימים ואסור להרטיב אותו! עכשיו תנסי את להתקלח עם חיתול לַבַּנֵה בלי להרטיב אותו…יצא טעים! גם הספגטי בולונז של אבא שלי מאוד אהוב עלי ואני זוכרת במיוחד את הבורקס של סבתא שלי, אני מכינה אותו לפי המתכון".
הקשר שלכן היום
כל כמה זמן אתן נפגשות ואיפה זה קורה בדרך כלל?
שלי: "בדרך כלל בשבת אחר הצהריים. הלוואי שיכולנו להיפגש יותר. לפעמים אני קופצת בבוקר להורים (הם שכנים של אחותי) אז אני עושה ביקור קצר גם אצלה. אנחנו חולמות על חופשה משותפת ועל לינה. הילדים שלי ישנים אצלה, הגיע הזמן שגם שלה יבואו אלינו… ואני רוצה ליצור גם טיולים משותפים וימי שבת בים, כמו שהיינו ילדות".
ענבל: "אנחנו נפגשות פעם בשבוע כל האחים והנכדים בבית של ההורים שלי, אז קשה יותר לנהל שיחות עומק אבל אני נהנית לראות את דור ההמשך משחק ביחד. אני חושבת שאנחנו מעורבות אחת בחיים של השנייה יחסית נוכח העובדה שלכל אחת מאיתנו יש שלושה ילדים ופרויקטים ועבודות. שלי יודעת שאני תמיד פה בשבילה ואני יודעת שהיא תמיד פה בשבילי".
איך הקשר שלכן השתנה במהלך השנים?
ענבל: "היה איזה שלב, כששלי הייתה נערה שלפעמים הרגשתי שאני האחות הגדולה והיא הקטנה, אולי כי שלי בודקת גבולות ואני לא, שלי חיפשה את עצמה ואני לא. עכשיו אני מרגישה שאנחנו באותו הגיל, בכמעט באותו שלב בחיים, אם כי שלי תמיד משמרת את רוח הנעורים הרבה יותר טוב ממני, לדוגמה גולשת, מידי פעם נוסעת לסופ"ש בת"א כדי לחוות את העיר.
הקשר השתנה בגלל שאנחנו לא גרות כבר שנים באותו הבית, אבל אני חושבת שהבסיס שלנו מאוד מאוד חזק. יש מילים, צלילים, ריחות, מאכלים, מראות שרק אנחנו נבין אחת אצל השנייה מה זה אומר, בלי לדבר על זה אפילו. אנחנו מאוד שונות באופי ובצורת החשיבה אבל מאוד מחוברות למרות זאת. הייתי רוצה שיהיה לי יותר זמן עם שלי, אבל אני מניחה שעוד מעט זה יקרה, כשהילדים יגדלו עוד טיפה".
שלי: "למרות שתמיד היינו קרובות אני חושבת שהקשר שלנו רק הולך ומתקרב. עם השנים את מבינה את החשיבות ושמה את הקשר המשפחתי בראש סדר העדיפויות".
במה את דומה לאחותך? במה את ממש שונה ממנה?
שלי: "אומרים שאנחנו דומות בחיצוניות, אנחנו לא כל כך רואות את זה, אבל אני יכולה להבין שרואים שגדלנו באותו בית. יש דברים שרק אנחנו מבינות, מילים שרק אנחנו מבינות… אנחנו די שונות באופי, אני הייתי ועד היום יותר "מרדנית", ענבל יותר הולכת בתלם".
ענבל: "הדמיון שלנו נובע מהילדות המופלאה המשותפת שלנו ומאין סוף רגעים משותפים. שלי בחורה משתנה, דינמית, זה בא לידי ביטוי לדוגמה בדברים הקטנים, כמו תספורות, היא הגיעה משיער ארוך, לשיער מגולח, ועבר דרך ראסטות. אין לה בעיה לשנות סגנונות, אהבות. היא מתנסה בחיים. אני כל השנים עם אותה תספורת, אם אני משתנה ומשנה או מתנסה זה לאט והדרגתי. אני אוהבת את האדמה והיציבות שלי. שלי גם אוהבת אותה אבל יש בה יותר תעוזה או תזוזה.
אנחנו שונות בדרך החינוך שלנו, אני יותר עם גבולות, חוקים ומסגרות ברורים ואצלה הקו יותר אפור.
יחד עם זאת היא חינכה את הילדים שלה בחינוך ביתי לא מעט שנים וזה דורש אומץ והמון המון השקעה ומסגרת וגבולות".
במה היית שמחה להיות יותר כמו אחותך?
שלי: "בקבלה השמֵחה שלה את כל מה שקורה, ביציבות שלה, באופטימיות, בעקביות וההתמדה שלה בדברים".
ענבל: "האמת שאני די מרוצה מעצמי :). יחד עם זאת, הייתי רוצה לפנות יותר זמן עבור עצמי בחיים שלי, אני בסיום של פרק מדהים של כמעט 8 שנים של הריונות ולידות ותינוקות (3) ואני מאוד טוטלית בו. הקטנה שלי גם מתחילה לגדול ואני מתחילה לרצות לעשות יותר דברים בשביל עצמי. שלי נמצאת בשלב הזה והיא שמה יותר דגש בחייה על מה היא רוצה".
אחות לִבִּי
יצא לכן לתת אחת לשנייה מתנות מיוחדות, מרגשות או מושקעות?
שלי: "ענבל זה ה-בנאדם למתנות מושקעות ובעלות משמעות. לפני שטסתי להרבה זמן לחו"ל קיבלתי ממנה "טיול" לבית בו נולדנו. היא הכינה מתנות מטורפות לילדים שלי, תבליטים של היד והרגל לגיל שנה, תמונה ענקית לבת שלי שעשויה ממלא תמונות קטנות שלה לגיל שנה, בקיצור, המון מחשבה ולב".
ענבל: שלי תמיד אהבה להקדיש לי את השיר "שיר לשירה", זה שיר שהיא מאוד אוהבת, ובעיקר אהבה את המשפט "עולם חדש וטוב אני אתן לך…" שהתחבר לה אלי. בהריון עם בני הבכור היא הכינה לי מחברת יפהפייה מחולקת לשבועות ורבעונים כדי שאתעד את ההריון".
שתיהן מספרות על הספר "אחות לִבִּי" כמתנה שסימלה עבורן משהו גדול יותר. "אני קניתי לה את הספר לפני נסיעה לחו"ל", מספרת ענבל. "שתינו מאוד אהבנו אותו ואנחנו מרגישות שאנחנו "אחות לִבִּי" אחת של השנייה.
ענבל ושלי המקסימות – תודה ענקית על השיתוף, המחשבה וההשקעה שהקדשתן לשאלות שלי!
לבלוג הנהדר של שלי – "שלי מרכוס – סיפורים"
צילומים: יוסי סעד
מכירות אחיות עם סיפור מעניין שירצו להשתתף במדור "אחותי ואני"? שלחו אותן אלי!
18 תגובות
תמיד קינאתי בחברות שגדלו לצד אחות גדולה. נשמע שהן זכו בקשר קסום ממש
מסכימה לגמרי, קשר נהדר יש להן 🙂
אחיות מקסימות. כל כך אהבתי את החיבור החזק שלהן למסורות המשפחתיות, הזכרונות והמסורות שהן בחרו להמשיך עם ילדיהן שלהן. מוכיח לי שוב כמה יצירת זכרונות, מסורות ומשפחתיות חזקה לילדיך בילדותם משפיעה על התהוותם כבוגרים (או בוגרות) שלמים עם עצמם.
תודה רבה שירה! גם אני נשביתי בקסמן של המסורות המשפחתיות שלהן (הנה מסורת בחיים לא אעשה – לנסוע לאילת פעם בשנה ולהיות בים עד השקיעה).
זה גרם לי לחשוב הרבה על איך אנחנו מנסים לייצר זכרונות לילדים שלנו, אבל לפעמים המסורות הכי טובות קורות להן מעצמן.
טוב, יש לי מיליון דברים להגיד על הפוסט הזה. איזה אחיות מקסימות – שלי וענבל!! ממש התחברתי לכל החוויות, למרות שלא בהכרח היו לי דומות, ונהנתי לקרוא! מכיוון שזה בדיוק הפער בין הבנות שלי אני הכי מתחברת ומקווה שהקשר שלהן יצמח כמו של שלי וענבל.
וגם, כל הזמן ניסיתי לזהות את הרקע, כי גם אני גדלתי ברעננה (נעמה – תגלי לי איך קראו להן אז…)
האמת שלשלי היה סטטוס מקסים על דברים שרק אנשים שגדלו ברעננה יזהו, אנסה לחפש ותייג אותך 🙂
נעמונת,
איזה קסם של פוסט
לא הכרתי אותן. תודה לך על זה.
איזה דוגמה נהדרת לאחיות מופלאה
כייף להן כל כך שיש להן אחת את השנייה וכייף עצום שהם יכולות להפגש כל שבת
I WISH
תודה על עוד משובח.
נהנתי מאוד לקרוא
♥
תודה רבה סיון! הן באמת צמד מקסימות
איזה יופי של פוסט ואיזה יופי של קשר ביניהן
תודה, באמת קשר נהדר
אני שמחה לגלות שכתבת עוד פוסט בסדרה הנחמדה הזו 🙂 כיף לגלות נשים מעניינות, וגם בגלל שיש לי שתי אחיות 🙂
נראה לי שאחיות תמיד מתעניינות ביחסים בין אחיות אחרות. תמיד מרתק לדעת מה דומה לאצלכן ומה שונה.
מאד אוהבת לקרוא את הראיונות שלך, את מראיינת אינטיליגנטית וקשובה וכתוצאה מכך גם התשובות יוצאות מעניינות לקריאה. אז גם הפעם, נהניתי מאד מהמדור המוצלח.
תודה רבה מיכל, מחמאה שווה מאוד 🙂
קשר בין אחיות הוא מרגש וקסום, והצלחת בהחלט להביא לידי ביטוי את הרגש והקסם הללו. פוסט נפלא! מחכה לקרוא על אחיות נוספות 🙂
תודה רבה אושרה! שמחה שהקסם עבר דרך המילים והתמונות
איזה פוסט מקסים! לא ברור לי איך פספסתי אותו… מתה על המדור הזה, לקרוא על אחיות זרות לי לחלוטין וישר להזדהות, במיוחד כמעורבים בגדי אייטיז בסיפור
תודה גלית! בגדי אייטיז זה גם הפייבוריטס שלי